מה שכדור יכול לעשות

כמעט שנה שלא כתבתי כאן. היו שזה הדאיג אותם בקשר למצבי. סליחה. הייתי זקוק להתכנסות הזו, לחוות ולהתנסות ולהרגיש בעצמי בלי לרוץ לספר לחבר'ה. וכך היה. המון קרה. ואני התכנסתי. שקעתי פנימה. חוויתי. כאבתי. נכנעתי. התמסרתי. הסכמתי. השלמתי. קבלתי. וזזתי.

הנה חלק מהדברים המשמעותיים שקרו בשנה הזו –

המשכתי ללמוד ולתרגל עם אלכס קרטן, אבי גרינברג וענבר בן יהודה – שמאד עוזרים לי.

ביליתי חודש של לימוד ותרגול צ'י קונג עם רחלי בסין. מאז אני מתרגל כל בוקר.

פגשתי מורים ומטפלים חדשים. מדהים כמה שיטות וכלים עומדים לשירותנו. ואיזה אנשים טובים ומיוחדים. עם רובם לא התמדתי כי יש גבול לכמה אפשר בו זמנית, אבל התעשרתי מכל אחד מהם.

הבנתי שהגיע הזמן שאתחבר לרגשותיי, כי הנתק מהם גורם לי לא להיות מחובר לגופי. התחלתי ללמוד אימון רגשי וזה מרגש 🙂

הרחבנו ושיפצנו את דירתנו ולשם כך גרנו מחוץ לבית למעלה מחצי שנה. (אלכס אמר שיונקים יוצאים מאיזון כשהם לא בטריטוריה שלהם. ואני בהחלט יצאתי מאיזון. מאז שחזרנו לביתנו המחודש התאפסתי באופן מדהים).

העבודה שלי (בשיתוף עם אושר בתי) עם לקוחותינו נעשתה יותר אינטנסיבית. הרבה ימים והרבה שעות. מאד מהנה ומספק. מדי פעם מעייף מדי.

הבנתי שלמרות שהכרזתי שאני לוחם פרקינסון, לא מתאים לי ללחום, זה לא אני. אז נכנעתי, אבל בלי לוותר על כוונתי להחלים. נתתי לפרקינסון לנצח. ורעדתי קשות ובקושי הלכתי ונעשה כמעט בלתי אפשרי להתלבש, להתקלח, להתנגב, לאכול, לכתוב. והסכמתי להיות נכה ולחוות זאת לעומק. זה היה מלווה בייאוש עמוק, בתסכולים, בכעס ובבושה. הסכמתי לחוות גם את זה.

אלכס התעקש שאלך לנוירולוג ואתחיל לקחת כדורים. אחרי ויכוחים רבים הסכמתי והלכתי לראשונה מאז שאובחנתי לפני שלש וחצי שנים, לנוירולוגית שרשמה לי סיפרול . אחרי היסוס גדול התחלתי לקחת.

וחזרנו הביתה, ובתזמון מופלא – הסיפרול והבית ושנות התרגול והצלילה לתחתית החולי – יצרו נס. 60-70 אחוז מהנוקשות נעלמו מגופי. התפקודים חזרו. אני נהנה לכתוב, לשטוף כלים, לחתוך ירקות, להתלבש ולהתקלח בקלות. ולרקוד בחופשיות. מדהים!

וכדי להשלים את החגיגה, רון בני חשב שיש עוד כדור שכדאי שאקח. וזה עשה נס שמרגש אותי עד דמעות, חזרתי לעשות משהו שחשבתי שלעולם לא אחווה שוב. וגופי חוגג את החן שהכדור הזה מחזיר לתנועותיי, ואני נרגש מזה ונהנה כמו שלא נהניתי הרבה מאד שנים. תראו את ההליכה שלי כאן לפני ואחרי הכדור… ובוידאו השני תוכלו לראות אותי ממש חוגג עם הכדור ועם המוזיקה של אלכס באוזניות (צילמה רחלי מרחב)

 

 

 

ואני מצפה בהתרגשות לשיעורים, לחוויות, לנסים, להתרגשויות ולגדילה שהשנה הקרובה תזמן לי

מאחל לכולנו שנה מרגשת ומצמיחה.
תודה לכולכם.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חוויות, עדכונים, קשיים, תובנות | עם התגים , , , | 22 תגובות

אתה לא באמת רוצה להחלים, שמוליק

בקיץ האחרון מצבי הדרדר מאד, הגעתי לשפל שלא הכרתי. מישהו אמר לי שאני צריך לעשות עבודה רגשית – להתחבר לרגשות שלי, לשחרר אותם ולא לתת להם להמשיך לנהל אותי. זה דיבר אלי. שמעתי דברים כאלה על עצמי בעבר לא מעט פעמים.

אחרי כמה ימים ראיתי פרסום באינטרנט בנושא אימון רגשי. צירוף המקרים דיבר אלי והחלטתי לנסות. מאז אני משתתף קרוב לשנה בתכנית להכשרת מאמנים רגשיים בשיטת התדר . התוכנית הזו בשילוב עם דברים נוספים שאני עושה במקביל הביאו לשיפור ניכר במצבי. כחלק מהתוכנית יש לי פרטנר צעיר ומבריק בשם עמרי ואנחנו מתרגלים אחד על השני את כלי  האימון שאנחנו לומדים.

באחד התרגולים האחרונים עמרי ביקש שאבחן  מה הם הרווחים הסמויים שאני מפיק מכך שאיני עושה כל מה שהמורים שלי אומרים לי לעשות כדי להחלים. שתפתי אותו במה שגיליתי ולהפתעתי הוא אמר לי, "מה שאני שומע בין השורות בדברים שלך שמוליק, זה שאתה לא באמת רוצה להבריא". מה שבאמת הפתיע אותי באותו רגע לא היו הדברים שעמרי אמר אלא התגובה שלי.

שמעתי את עצמי עונה לו בלי לחשוב, "אתה צודק, אני לא באמת רוצה להבריא", והתחלתי להסביר לו למה:

  • כי אחרי שאבריא לא יהיה לי יותר סיפור מעניין לספר. כל מה שאוכל לספר זה ש"פעם היה לי פרקינסון ועכשיו כבר לא", את מי זה יעניין וירגש? הרבה יותר מרגש ונוסך השראה לראות מישהו רועד, חלש ומתקשה ללכת אומר באומץ שהוא לא נכנע ושהוא הולך להחלים.
  • כי מסע ההחלמה הזה הוא הרפתקה מרתקת שגורמת לי להתפתח ולצמוח בעוצמה ובקצב שלא חוויתי שנים רבות. כשאבריא, המסע המרתק יסתיים ואפסיק לצמוח.
  • כי היעוד שלי הוא להתפתח ולצמוח. לפני כמה שנים במסגרת תהליך שמאני הבנתי שעל מנת  לוודא שלא אפסיק לצמוח – הזמנתי לעצמי מחלות. וכך, בהתחלה כאבי גב כרוניים, אחריהם מחלת לב וניתוח מעקפים, וכעת פרקינסון הכריחו אותי לצמוח. כשאבריא, אפסיק לצמוח ואצטרך להזמין לעצמי מחלה קשה יותר כדי לחזור ולצמוח.
  • וכי להיות חולה מכיל בתוכו הרבה צ׳ופרים. גם אתה וגם האנשים מסביבך עושים לך הנחות. מותר לך לא לעשות כל מיני דברים שכולם חייבים לעשות. מותר לך, אם תרצה, להיות עייף, להישאר במיטה, לא להרגיש טוב. אנשים תמיד מתעניינים בשלומך ושואלים אותך אם אתה צריך משהו. באופן כללי אתה זוכה לתשומת לב מיוחדת. כשאבריא אפסיד את כל הצ'ופרים האלה.

אם זה נשמע לכם מטורף אתם צודקים לגמרי. כששמעתי את עצמי אומר את הדברים האלה לעמרי הייתי המום מעצמי. איך זה ייתכן? אני מספר לעצמי כבר 4 שנים שאני במסע החלמה וכעת מסתבר שאני לא רוצה באמת להבריא? מה, עבדתי על עצמי? אני למעשה האוייב של עצמי??

מסתבר שכן. אני יכול לרצות, בשכלי, דבר אחד, כאשר בו זמנית, הרגשות שלי מושקעים ברצון הפוך לגמרי. והעניין הוא שהרגשות סמויים מעיניי, וכך, כל עוד איני מודע למה שרגשותי מושקעים בו – הם בפועל יחסמו אותי מלממש את מטרתי המודעת.

אז כעת אני יודע ומודע – רגשותי מושקעים בכך שמסע ההחלמה שלי יימשך לנצח. שלא אבריא באמת אף פעם. שמצבי ישתפר ואחר כך ידרדר, ושוב ישתפר ושוב ידרדר… וכך אמשיך להיות חולה, ואמשיך להיות במסע, ואמשיך להנות מהפירות הן של המחלה והן של המסע.

אז כעת, באופן חגיגי, אני מודיע לעצמי ולכם שאני רוצה, מתכוון והולך להבריא לגמרי!

וכשאבריא, אמשיך להתפתח ולצמוח בקצב הולך וגדל, ללא שום צורך במחלות נוספות כלשהן.  וכשאבריא, אמצא ואצור סיפורים מעניינים ומרגשים יותר לספר על עצמי

ואני מוותר לגמרי על כל הרווחים וההנחות והצ'ופרים, הגלויים והסמויים, שרגשותיי נהנו מהם. אני מעדיף בריאות וצמיחה ובהן אני בוחר! וכך יהא.

תודה עמרי. תודה לשיטת התדר. תודה לכם.

2017-05-16 10.14.48

אני בקורס צ'י קונג בסין, דצמבר 2015

פורסם בקטגוריה עדכונים, קשיים, תובנות | עם התגים , , , , | 4 תגובות

הרבה זמן לא כתבתי פה

הרבה זמן לא כתבתי פה, לא יודע למה, עצלות אולי, רצון מסוים לצעוד במסע בלי לספר לחבר'ה כל הזמן, הרגשה שנהייתי ציבורי מדי. לא משנה למה. הגיע הזמן לעדכן ולשתף שוב.

אז אני בטוב, מגמת השיפור בבריאותי נמשכת, איטית מדי לטעמי כשאני חסר סבלנות, חמקמקה לפעמים, ועם עליות ומורדות פחות תלולים מבעבר. אני לומד את עצמי דרך הגוף. זה ממשיך להיות שיעור מאתגר עבורי. עשרות שנים העדפתי מילים על פני גוף. מורי הטובים אלכס ואבי, כל אחד בדרכו המיוחדת, מנסים למשוך את תשומת לבי אל גופי המופלא, וכשזה קורה – קורים ניסים. אבל תשומת לבי נשאבת מהר אל החור השחור של המילים והמחשבות. זה האתגר שלי, להאריך את הזמן שבו תשומת לבי נמצאת בגופי.

גם אלכס קרטן וגם אבי גרינברג, כל אחד בתורו, הוציאו לי כרטיסים צהובים במהלך המסע. במילים אחרות, הם אמרו שאני לא לוחם ברצינות הדרושה כדי שאחלים ובקשו שאבחר – לוחם או לא לוחם? אלכס אמר שאני לא מתרגל מספיק ואבי אמר שאני מרשה לעצמי להישאב למחשבות ולא נלחם להיות עם תשומת הלב בגוף. שניהם צדקו כמובן. הכרטיסים הצהובים שלהם שלחו אותי לחשבון נפש לא פשוט. התשובה האותנטית היחידה שאתה חזרתי אליהם בתום חשבון הנפש הייתה: "לא יודע אם אני לוחם או לא, אני יודע שאני לא מוותר". לשמחתי הם לא הוציאו לי כרטיס אדום.

לאחרונה אני מתרגל הרבה יותר, שעה – שעה וחצי כל יום. זה קשה. במיוחד בתוך ימי עבודה ארוכים. זה מחייב לקום מוקדם ולתרגל ושוב לתרגל בלילה אחרי סדנה ארוכה עם לקוחות. אבל זה מאד מספק ומבריא להשקיע בגופי.

מורה חדש נכנס לעולמי – מאסטר שי (master xi). שמעתי על הצ'י קונג המיוחד שהוא מלמד והקול הפנימי שלי קיפץ בהתלהבות. אחרי חודשיים הוא הגיע לארץ ורחלי הצטרפה אלי לארבעה ימי למידה ממנו בתל חי. מאז אני מתרגל צ'י קונג יום יום בהתלהבות רבה ובדצמבר אעמיק מאד את הלמידה והתרגול של זה. זה נפלא.

image

כך נחתי לי בהפסקה בסדנה בתל חי - צילמה רחלי מרחב

המסע ממשיך להעניק לי מתנות רבות – הכרות עם גופי, פרידה מדפוסים והרגלים שלא משרתים אותי יותר, כלים וידע רבי עוצמה, מפגשים עם אנשים יוצאי דופן (מורים, תלמידים ולוחמים אמיצים). אני ממנף את המסע בעבודתי, משתף לקוחות וקהלים במה שקורה לי ומתרגש לראות שזה נוסך בהם השראה ונותן להם כוח למסעות שלהם. מאז שיצאתי למסע, שישה מהמאמרים שלי בדה מרקר התבססו על תובנות מהמסע.

הנה לינקים אליהם למקרה שתובנות ניהוליות מעניינות אתכם.

הראשון, אפריל 2014, על היום שבו החלטתי להפסיק להסתיר – http://www.themarker.com/magazine/1.2285615
בשני, מאי 2014, לא אזכרתי את המסע אבל הוא התבסס לגמרי על שיעור שהמסע לימד אותי – http://www.themarker.com/magazine/1.2312972
השלישי, נובמבר 2014, על השופט הקפדן שמנהל את חיי ואולי גם את חייכם – http://www.themarker.com/magazine/1.2474576
הרביעי, אפריל 2015, על מה שאפשר ללמוד מלוחם פרקינסון – http://www.themarker.com/magazine/1.2602338
גם בחמישי, יוני 2015, לא אזכרתי, אבל המסע הוא שהבהיר לי את העוצמה הגלומה ברגע מכונן – http://www.themarker.com/magazine/1.2653982
השישי, יולי 2015, מתייחס ישירות למה שכתבתי כאן היום, ליחסים בין הראש והגוף- http://www.themarker.com/magazine/1.2673550

המסע לא מפסיק ללמד אותי דברים משמעותיים, לאתגר אותי בדרכים מפתיעות ולהעשיר אותי בחוויות מרגשות שחלקן קשות וכואבות מאד. סליחה שאיני מרבה לשתף בהן לאחרונה. כנראה שיש תקופות במסע בהן צריך להתמקד פנימה יותר. אכתוב שוב כשיגיע הזמן לכך. תודה לכם.

פורסם בקטגוריה חוויות, לינקים, עדכונים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

בכל מסע יש נפילות

בכל מסע יש נפילות, במיוחד במסע החלמה. אני עכשיו בתוך נפילה שכזו, נראה שאני מתחיל לצאת ממנה. היא התחילה לפני שבוע. פתאומית וכואבת. זה טבען של נפילות, פתאומיות וכואבות. וככל שנופלים מגובה רב יותר, הן כואבות יותר.

לא, לא נפלתי פיזית, לא מעדתי ולא נחבטתי. נפלתי מנטאלית, רגשית. נפלה רוחי וגופי התאים את עצמו אליה.

ארגנתי מפגש. הזמנתי חברים וקולגות וגם זרים. הם באו. שמחתי. חיבוקים. פטפוטים. ואז פתחתי את המפגש. וידיי רעדו. שתיהן. רעד חזק ובולט. במקום להגיד, "סליחה חברים, זו התרגשות ותיכף זה יעבור", המשכתי בדבריי כאילו כלום. והרעידות המשיכו כמובן. והקול הפנימי הלחיץ, "אתה רואה? הם לא ראו אותך הרבה זמן. הם קוראים את הבלוג שלך ואת סיפורי ההחלמה שלך ועכשיו הם לא יאמינו לכלום". והגוף נלחץ ורעד יותר, ונעשה נוקשה והתנועע בחוסר מנוחה על הכיסא. שלש שעות זה נמשך. ולא משנה שהמפגש היה מוצלח, אני נפלתי. ולא ידעתי כמה עמוק.

למחרת בבוקר, נסעתי להנחות סדנה של יומיים, מאד חשובה ומרגשת. מאד אינטנסיבית. הגוף נוקשה. כאבים בשכמות. רעד קל, לא נורא. שתפתי במסעי. זה בהחלט הקל. הסדנה הצליחה מעל לציפיות של כולם, כולל אותי. שמחתי. והגוף בשלו, ממשיך לשקוע.

ולמחרת עוד אירוע להנחות. קבוצת אנשים חשובים ומלאי חשיבות. עלי לגייס אותם לראות את המשותף להם ולהסכים לפעול יחד. הגוף לא חופשי. לא שתפתי אותם בסיפורי. עבדתי. הנחיתי. זה עבד. חזרה הביתה. עייפות גדולה. ישר למיטה.

ובערב חתונה של חבר יקר. אין לי חשק ללכת. עייף. מדוכדך. הנפילה מכה בי. הולכים בכל זאת. מוזיקה. הגוף מתנועע מעצמו. למרות ענן הדכדוך שאופף אותי אני רוקד. לבד. עם רחלי. נעים. ואז אני רואה את האחרים רוקדים, בחופש וקלילות, ואני מרגיש עד כמה אני מגושם ונוקשה לעומתם. אני בורח לצד. שותה משהו. עצוב. מרגיש עלוב. רוצה הביתה, למיטה.

למחרת, שבת, מפגש חברים. חברים טובים, אוהבים, אהובים. ואני רועד חזק. והם רואים. אני עומד מולם ומדגים להם רעד גוף מלא, מכף רגל ועד ראש. רעד משחרר ובריא. הרעד שאבי גרינברג לימד אותי לרעוד לפני 25 שנה. הם מביטים. אולי נבהלים. הרעד פוסק והגוף מתאזן. הם מתרשמים. למה לעזאזל זה לא נורמטיבי לרעוד ככה ליד אנשים בכל פעם שהגוף צריך את זה? למה אנחנו דורשים מעצמנו לשמור פאסון בנוקשות מתוחה שכזו? למה לא להראות שאנחנו פוחדים וכואבים ופגיעים, למה לא להראות שנפלנו?

יום ראשון. נוגע בתחתית. עצב עמוק. ייאוש. שיעור עם אבי גרינברג. הוא כואב אתי את הכאב העמוק שצף מתוכי כמו שרק הוא יודע. מחבק אותי באהבה. אנשים סביבי דואגים לי, אני מרגיש. זה יעבור, אני יודע, זו רק נפילה. אבל זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש שאין מוצא.

יום שני, היום. שיעור עם אלכס קרטן. שיחה נוקבת. ריקוד. מוזיקה. הגוף מתחיל להשתחרר. אלכס שואל, כהרגלו, אם הבנתי ומה הבנתי. "הבנתי", אני אומר לו, "הבנתי לגמרי, עכשיו זה שלי". הוא אוהב את התשובה.

עכשיו זה שלי. לא אלכס, לא אבי, לא אתם, לא אף אחד. רק אני. לבד עם הכאב. לבד עם הדכדוך. לבד עם הפחד. לבד עם הייאוש. לבד עם החבר הכי טוב שיש לי – הגוף. החבר היחיד שאתי מלידה עד מוות, בכל רגע נתון. החבר היחיד שמקשיב לי ונענה לכל מחשבותיי, גם כשהן פוגעות בו אנושות. עכשיו זה שלי. האם אתחיל להקשיב לחבר הזה או שאמשיך לשלוט בו, לרדות בו ולהתעלל בו? הוא יקבל כל מה שאבחר. ייגמר לו הכוח אולי. הוא ירעד ויקפא. אבל ימשיך לשרת את מחשבותיי.

האם אתחיל לשרת אותו? האם אתן לחכמתו האינטואיטיבית להנחות אותי? האם אשאל אותו מה הוא צריך או רוצה ואקשיב ואתן לו? האם אחבר ואמזג את גופי ושכלי?

עכשיו זה שלי.

ועם ההכרה שעכשיו זה שלי אני מסכם את הנפילה הזו. זו מתנתה כנראה, לשם כך היא באה. לשמחתי, שמתי לב בשיחה עם חבר היום, שהנפילה הזו, עם כמה שהיא כואבת, היא הרבה יותר מתונה מהנפילות הקודמות. הגוף מתפקד. בעבודה אני במיטבי. משך הנפילה התקצר.

אני מבריא. ועכשיו זה שלי.

תודה.

image

מערב אוסטרליה. רחלי בין עצי ענק. אני צלמתי.

פורסם בקטגוריה חוויות, עדכונים, קשיים | עם התגים , , , , | 14 תגובות

מי בפאניקה? – שיחה עם גופי

השיעור המרכזי שהמסע מלמד אותי הוא להתחבר ולהקשיב לגוף שלי. לפעמים, אחרי שיעור או טיפול אני מוצא את עצמי נכנס לשיחה עם גופי ומסתבר שיש לו דברים מדהימים לומר לי. לרוב הם פשוטים וכמעט טריוויאליים, אבל מדהימים אותי בכל זאת. שיחות עם גופי. הנה דוגמא.

אתמול בלילה, מיד אחרי טיפול אינטנסיבי הלכתי לישון. נכנסתי למיטה ושמתי לב שאני איטי ומהוסס בתנועותי. אמרתי לעצמי, "הגוף בפאניקה. צריך להרגיע אותו". ופתאום, הגוף ענה. "אני בפאניקה?! זה אתה שבפאניקה. אני רק מגיב לפאניקה שלך".

זה הפתיע והצחיק אותי. המשכתי בהכנות לשינה ואמרתי לעצמי, "כדאי שאנשום", ולקחתי נשימה עמוקה. רק אז שמתי לב שהפסקתי לנשום מהרגע שנכנסתי למיטה. והגוף דיבר שוב, "תודה רבה באמת! נזכרת לנשום סוף סוף…".

צחקתי בהפתעה והוא הסביר, "כשאתה מפסיק לנשום, אני נכנס מיד לבהלה ומתכונן למות. אתה רוצה שאהיה רגוע ואתפקד היטב? תנשום ותן לי חמצן".

כך, בכזו פשטות, הגוף הבהיר לי למה גם אלכס קרטן וגם אבי גרינברג מתעקשים שאנשום כל הזמן. הגוף הבהיר לי שהם צודקים. אז המשכתי לנשום ברצף עד שנרדמתי.

מעניין, לא? הגוף מראה לי שוב ושוב כמה הוא חכם וכמה אני טפש כשאני לא מקשיב לו…

image

צילום: רון מרחב

פורסם בקטגוריה חוויות, תובנות | עם התגים , , | 18 תגובות

ממצרים יצאתי – סיפור מסעי – הרצאות

אמנם עוד לא הגעתי לארץ המובטחת, אבל ממצרים יצאתי ואפילו חציתי את ים סוף. עכשיו אני נע במדבר והארץ המובטחת מתגלה מדי פעם. והמדבר מדבר אלי, מלמד ומעשיר ומדריך ומגדל ומרפא. אני בדרך לחירותי והמסע לכשעצמו הוא חירות. תודה. חג חירות שמח לכולכם!

בשבועות האחרונים הרציתי על סיפור מסעי מול קהלים שונים. זה מרגש ומשמח אותי. אני מתכונן להרצאות האלה אחרת לגמרי מאשר להרצאות מקצועיות. ההתכוננות היא רגשית וגופנית, הרבה פחות שכלית. את הסיפור אני מכיר היטב. עלי להיות מחובר לגופי ולרגשותי ופשוט לזרום בטבעיות. כל כך ההיפך מפרקינסון.

ואני נהנה כל כך לספר את המסע. זה מחיה אותו עבורי ועבורם. את ההרצאה האחרונה אושר בתי צילמה בטלפון שלי. שעה ורבע. סאונד לא משהו, כדאי אוזניות, אבל נדמה לי שהחוויה עוברת. הראיתי לאלכס והוא התרגש מאד מהחיוניות והתנועתיות שלי. "אתה מבריא", הוא אמר לי. אני מבריא, זה נכון.

הנה קטע קצר מההרצאה. אתם מוזמנים להגיב ולשתף. תודה לכם.

פורסם בקטגוריה חוויות, לינקים, עדכונים, תובנות | עם התגים , , | 2 תגובות

אף אחד לא ביקר בעתיד שלי

אסטרולוגית בחנה את מפת הלידה שלי לבקשת מישהו שאני חשוב לו. הקשבתי להקלטת דבריה. היא אמרה הרבה דברים יפים על כח הרצון והאופטימיות שלי, וחזרה שוב ושוב על האמירה "כמובן שאי אפשר להחלים מזה" וגם ניבאה שמצבי יוחמר בהמשך. הפסקתי להקשיב להקלטה. כעסתי מאד. לא עליה. זה מה שהיא מוכרת למי שמעונין לקנות – נבואות. זה גם מה שהנוירולוג מוכר למי שמעונין לקנות – דיאגנוזות סטטיסטיות שמנבאות עתיד. זה גם מה שאני ואחרים קונים בהשתוקקות גדולה – אמירות שיספקו לנו ודאות לגבי העתיד, כדי לעמעם את חוסר הודאות, כדי שנוכל להיערך לבלתי נמנע.

וכך אנחנו סוגרים לעצמנו את הדלת מפני הלא נודע ומתנחמים בתחושת הודאות – "אה, זה פרקינסון…", "אין מה לעשות", "נלמד לחיות עם זה", "נקווה שהרפואה תמצא לזה תרופה". ואלה שסביבנו קונים את זה גם, ומוכרים לנו את זה בחזרה, במבטים חומלים, באמירות מנחמות, בכוונה אמיתית לעודד את רוחנו. הם "יודעים" את העתיד הצפוי לנו – לא נוכל להחלים, מצבנו יידרדר, ככה זה. כאילו שהם ביקרו בעתיד שלנו וראו מה קורה לנו שם.

זה מה שהכעיס אותי לפני שנה וחצי כשיצאתי מהנוירולוג ושלשום כששמעתי את האסטרולוגית. הם דיברו כאילו שהם ביקרו בעתיד שלי. אבל אף אחד לא ביקר בו. הסטטיסטיקות, הדיאגנוזות, הכוכבים והמזלות מצביעים על פוטנציאלים ועל הסתברויות – "לאור העבר, זה מה שסביר להניח שיקרה בעתיד". זה לא אומר שזה מה שיקרה בעתיד, רק שזה מה שסביר להניח שיקרה. אם אקנה את זה שזה מה שיקרה בוודאות – ההווה שלי ייראה אחרת לגמרי, הווה של חוסר ברירה. אם אזכור שזו רק הסתברות – תהיה לי יכולת לבחור, בהווה, בכל רגע נתון, האם להיערך לאי החלמה או להחלמה. אז אני מתעקש להשאיר לעצמי את חופש הבחירה, ואני בוחר להחלים. ואני מסרב להקשיב לכל מי שמתיימר לייצג את העתיד שלי על סמך העבר. הקול הזה, שמתיימר לדעת שאין לי סיכוי להחלים, קיים גם בתוכי. הוא משמיע לי ספקות לגלגניים ומייאשים בכל פעם שהיד רועדת והכתפיים נוקשות. ואני מסרב להקשיב גם לו, שוב ושוב ושוב.

זו המלחמה העיקרית שלי. לבחור להחלים ולבטוח בכך שאחלים. ליצור את העתיד שאליו אני צועד ולא להיות קורבן של נבואות סטטיסטיות.

לפני מספר שנים, אצל חבר יקר שלי התגלה גידול סרטני קשה בראש. הרופאים אמרו לו שיש לו אחוז אחד לחיות. הוא אמר לעצמו ולהם, "האחוז הבודד הזה הוא המאה אחוז שלי". הוא מיקד את כל כולו בסדק שהאחוז הזה יצר בחומה שניצבה מולו והצליח לעבור דרכו. גם אם לא היה מצליח לעבור, הבחירה להתמקד בסדק ולא להיבהל מהקיר נתנה לו הווה אחר, מאתגר ומלא חיים. כך גם העתיד שניבאו לפרופ' רפי אלדור, כשאבחנו אצלו פרקינסון היה מבהיל מאד. אבל הוא לא נבהל, הוא למד אצל אלכס, בחר ללחום, ותראו אותו רוקד להפליא היום.

ואם אתם רוצים לדעת מה שלומי, אז שלומי מצוין, תודה. מצבי הולך ומשתפר במידה ניכרת. אנשים סביבי רואים את השיפור ומציינים זאת בהתלהבות. אני רואה את השיפור ושמח, וגם רואה כמה עוד יש להשתפר. גם אלכס קרטן וגם אבי גרינברג רואים את השיפור, מציינים זאת ודוחפים אותי לא לנוח על זרי הדפנה אלא להגביר את הלחימה ואת ההקשבה לגוף.

התגליות, התובנות, הלמידה – מרתקות ומופלאות. אני כל כך שמח שזכיתי במסע הזה. חיי היו משעממים יותר בלעדיו.

לאחרונה התבקשתי להרצות על המסע שלי בפני קהלים שונים. אלה הרצאות שמרגשות אותי מאד. אני מרצה מנוסה, שמשתדל להיות מדויק ודידקטי. אבל כאן אני נדרש לשכוח מהדידקטיות ופשוט לשתף, לספר את סיפורי כפי שהוא ולתת לשומעים להתחבר ולקחת מה שנכון להם. זו חוויה חדשה עבורי, להיות כל כך חשוף ופגיע. מדי פעם מגיע רגע בהרצאה שאני בדמעות, וכך גם חלק מהשומעים. לא דמעות של עצב או רחמים, דמעות של התרגשות והכרת תודה.

סליחה שאני כותב כאן לעיתים רחוקות מדי. זה לא בגלל שאין על מה, יש המון. ממש המון. אבל משהו עוצר אותי מלכתוב. אולי זה הצורך ללחום ולהקשיב לגופי, לחזר אחריו ולאהוב אותו (כמו שאלכס ממליץ לי), ולא לרוץ ולספר לחבר'ה. אז סליחה. אשתדל לכתוב פעם בחודש לפחות.

תודה לכם.

פורסם בקטגוריה חוויות, לינקים, עדכונים, תובנות | עם התגים , , , | 4 תגובות

"הצלחת לחבק את הפרקינסון הזה?"

כשהגעתי לאלכס קרטן בפעם הראשונה לאבחון, אלכס יצא אלי ואמר שיש אצלו מישהו שמכיר אותי ושאל אם יפריע לי שהוא יראה אותי וידע שיש לי פרקינסון. אמרתי שזו לא בעיה, נכנסתי וראיתי חבר יקר שלא פגשתי שנים עומד שם, רועד ופרקינסוני. כאב לי הלב עליו. כאב לי הלב עלי. איך נהיינו ככה? חבקתי אותו חזק ושאלתי אותו ממתי הוא חבר מועדון. צחקנו בעצב, נפרדנו ונכנסתי לפגישת אבחון עם אלכס שהעלתה אותי על נתיב החלמה מופלא.

חלפו מאז עשרה חדשים ונפגשנו שוב השבוע בבית קפה. החבר שאל אותי בתחילת השיחה, "תגיד, הצלחת לחבק את הפרקינסון הזה?". "האמת שכן", עניתי לו, "אמנם יש רגעים שבא לי להרביץ לו, אבל רוב הזמן אני מצליח לחבק אותו". זה לא קל בכלל לחבק מחלות, לחבק מגבלות, לחבק אובדן. חבר שלח לי הרצאת TED של Phil Hansen, צייר מדהים שבחר לחבק רעד שהופיע בידו הימנית ובעקבות זאת התחיל לחבק מגבלות נוספות שהוציאו ממנו יצירות מופלאות. מומלץ ביותר.

לפני שנים פיתחתי מתודולוגיה שקראתי לה "לפעול כאמן" שאחד אלמנטים החשובים בה הוא בחירה במגבלות, המגבלות שיוצרות את מה שקראתי לו "מרחב האפשרויות". לא דמיינתי אז שהיכולת שלי לפעול כאמן תעמוד בעתיד למבחן הפרקינסון הזה. כדי לחבק את המגבלות יש צורך להכיר בנטייה הטבעית כל כך להיות קרבן שלהן – "אני לא הזמנתי את הרעד והנוקשות האלה. למה הגוף שלי בוגד בי? למה המחלה הארורה הזו תקפה אותי?". המחשבות הקורבניות האלה הן כל כך טבעיות ומתבקשות שקשה לדמיין שיש להן אלטרנטיבה, שאפשר לבחור במגבלות, להתייחס אליהן כמשהו רצוי שאני מזמין לתוך חיי ולחבק אותן.

בחירה במגבלות מאפשרת להיחלץ מעמדת הקרבן ומציבה בפנינו שתי דרכי פעולה. האחת, זו ש- Phil Hansen בחר, למצוא אפשרויות והזדמנויות במסגרת המגבלות, בתוך הקופסה. זוהי דרך אצילית שפגשתי ושמעתי על לא מעט אנשים שבחרו בה ביחס למחלות בכלל וביחס לפרקינסון בפרט. קיוויתי שיהיה לי אומץ ללכת בדרכם, אבל משהו בתוכי סירב לכך ובחר בדרך השניה. בחרתי לחבק את המגבלות כאתגר לפיצוח, כחידה, כיריב שעלי לנצח, כמורה שמכריח אותי לפרוץ את גבולותי ולצמוח. אני מסרב להישאר לכוד בקופסה הזו, בחרתי לחלץ את עצמי מתוכה.

בזמן שחלף מאז הפוסט האחרון קרו המון דברים. משום מה לא כתבתי עליהם. עברתי שבועיים של שפל מייאש שיצאתי ממנו חזק ונחוש. אלכס לימד אותי לחוות מוזיקה בגופי בעוצמות מרגשות שגורמות לגופי להתנועע בחופש שלא הכרתי. יזמתי מפגש מרגש בין אלכס ואבי גרינברג, מוריי המופלאים, ושניהם שמחים שאני לומד משניהם – לא מובן מאליו בכלל. בהמלצת אלכס ואבי, הסכמתי להתחיל לקחת אזילקט, התרופה של טבע שעליה המליץ לי הנוירולוג לפני שנה וחצי. אלכס אמר שהיא תקל עלי את הלחימה וההחלמה. אני עובד הרבה עם לקוחותיי על פרויקטים מרתקים ונהנה מאד. אני רוקד, מודט, מתרגל ולומד יום יום בהתמדה. זה לא קל ולפעמים אני מרחם על עצמי ורוצה לוותר, אבל אני לא מוותר. אני לוחם.

ויש שיפור ניכר במצבי, עד כדי כך שיש לא מעט ימים שבהם אני מרגיש בריא לגמרי. חוש הריח חוזר. הנוקשות מתמוססת. ההליכה משתחררת. הידיים מהירות יותר. הקול מתחזק. אני מבריא. בשיחה עם לקוח לפני שבועיים נתתי לו דוגמא ממסע הפרקינסון שלי והוא אמר, "אתה בכלל הבראת, על מה אתה מדבר? אתה לא דומה לאיך שנראית לפני שנה". זה שימח אותי. לקוחות נוספים אמרו דברים דומים ואני רואה בריאות בעיניי ובגופי כשאני מביט בראי. יש עוד דרך לפניי. לא הבראתי לגמרי עדיין. אני לא יודע כמה זמן זה עוד ייקח וכמה משברים אצטרך לעבור, אבל ברור לי שהפרקינסון עוזב אותי. זו רק שאלה של זמן עד שכל הסימפטומים יעלמו. אני מבריא. תודה לאל. תודה לאלכס ואבי. תודה לכל מי שמאמין ותומך בי. תודה שזה אפשרי ושזה קורה.

פורסם בקטגוריה חוויות, לינקים, עדכונים | עם התגים , , , | 14 תגובות

בקשותי וכוונתי – ראש השנה תעש"ה

אלכס קרטן, מורי הטוב, ביקש ממני לכתוב 3 דברים שאני רוצה בהם ו-3 צורות גופניות שאני רוצה לשנות. הוא אמר שכתיבתם תעשה אותי יותר מחויב להם.

השתכנעתי לגמרי. מחויבות היא הרכיב שבו דרושה לי פריצת דרך. כל השנה למדתי המון – תובנות מדהימות, יכולות חדשות ויכולות שהתחדשו, ידע מפתיע ורלוונטי. המון למדתי, אבל מעט יישמתי. מה שהקפיץ אצלי ייאוש, שבא לבקר לעיתים תכופות – ייאוש מעצמי ומרמת המחויבות הנמוכה שלי. השופט שלי, הקול הפנימי הבלתי פוסק שמסביר לי כמה אני דפוק, חוגג בכל פעם שאני מגלה חוסר מחויבות – "נו,", הוא אומר, "ממש לוחם למופת – לא מפסיק לרחם על עצמו ולוותר לעצמו, ככה נלחמים? חשבת שאם תכתוב בפייסבוק שאתה לוחם פרקינסון זה יספיק?"

אז השתכנעתי. אני רוצה פריצת דרך במחויבות שלי. ואלה הדברים שאני רוצה, מבקש ומתכוון שיקרו השנה:

להיות גוף – להתחבר לגוף שלי, לאהוב אותו, ליהנות ממנו, להקשיב לו, להיענות לו, ללמוד אותו וממנו, לשמוח בו, לזכור שאני הגוף שלי ושאני לא רק מיינד (mind) שמספר לעצמו סיפורים וחושב שהגוף הוא סתם כלי רכב שנועד להסיע אותו ממקום למקום.

חשק – לרצות דברים, להשתוקק אליהם, לחשוק בהם, להידלק עליהם, להרגיש צורך עז לפעול ולעשות כל מה שנדרש כדי להשיג אותם. להפסיק להיות חסר חשק משלי, להפסיק להיות זקוק לאחרים עם חשק כדי לבטא את עצמי ולתרום את יכולותיי.

כוח – כוח פיזי, כוח רצון, יכולת להתמיד גם כשקשה לי ונמאס לי, כוח לתרגל, כוח לסדוק, לשבור ולפרק דפוסים והרגלים, כוח לרקוד, לשיר, ללכת, לרוץ, לשחק, לכתוב, לדבר, לצחוק, לנוע ולהניע אחרים לפעולה.

אלה הדברים שאני רוצה השנה. והנה צורות הגוף שאני רוצה לשנות:

חופש תנועה בכתפיים – שחרור של הנוקשות הקבועה בחלק העליון של גופי (כתפיים, צוואר, חזה), תנועתיות וגמישות של כתפיי וזרועותיי כשאני הולך, כשאני עובד, כשאני רוקד, כשאני נושם. 

קלות ועומק נשימה – שנשימה תפסיק להיות משימה קשה עבורי שדורשת מאמץ גדול מדי. שאהנה לנשום. שנשימה תשמח אותי. שאתן, יותר ויותר, לאוויר למלא את ריאותיי עד הסוף ולהזרים אנרגית חיים בגופי.

הליכה מהאגן – להפסיק ללכת מהכתפיים והראש, כאילו שהם אמורים למשוך את הגוף אחריהם. לתת לאגן להיות מקור התנועה של גופי – בהליכה, בישיבה, בעמידה, בשכיבה, בפעולה.

זהו. אלה הן בקשותיי.

ועכשיו אני אצל אבי גרינברג. והוא ורות מלמדים אותי להיות גוף, ליצור חשק ולאסוף כוח. והם עובדים אתי ומראים לי איך לעזוב ולהרפות את הנוקשות (מדהים כמה קשה לי להרפות), איך לנשום עמוק וקל ואיך לתת לאדמה להדריך את הליכתי.

מושלם, לא?

אז כך מסתיימת לה שנה ומתחילה שנה חדשה.

השנה שהסתיימה לקחה אותי למחוזות וגבהים ועומקים חדשים. למדתי. צמחתי. התפתחתי. הבראתי. השתפרתי. וגיליתי את האתגרים הבאים שאיתם עלי להתמודד. תודה וברוכים הבאים.

image

רון מרחב צילם אותי בבית

והשנה החדשה, שנת תעש"ה, מוכנה ומזומנה. המטרות סומנו. הקשת מתוחה.
והחיצים רוטטים בתשוקה לצאת לדרך.

דרך צלחה ושנה מבורכת ופלאית לכולנו!

פורסם בקטגוריה חוויות, עדכונים, תובנות | עם התגים , , , , , , | 9 תגובות

פרקינסון זו מילה

אני משורר במהותי.

כמשורר, אני ער, מזה שנים רבות, לכוחן העצום של כל מילה, אות ואמירה.
הן קובעות את המהות. הן מעצבות את המציאות.
זה היה ידוע לי כמשורר. זה ברור לי כיועץ ומנחה.
אבל עד כה זה לא היה מוחשי לגוף שלי.
כעת, במסגרת מסע ההחלמה שלי, הגוף שלי לומד זאת שוב ושוב.
אני חווה, על בשרי ממש, את עוצמת השפעתן של מילים ואמירות.

עד שהרופא לא קבע שיש לי פרקינסון לא הייתי במסע החלמה, לא טרחתי להסתיר, וגופי לא נכנס לסחרור של בהלה וייאוש. מילה אחת, פר-קינ-סון, משנאמרה ונכתבה ונחתמה, הפכה את חיי על פיהם. הסימפטומים היו לפניה ואחריה. אך כל עוד לא זכו בכותרת הפרקינסונית, הם היו בגדר הפרעה, מטרד ודאגה. המילה, משנאמרה, החמירה באחת את מצבי.

בעברית אפשר לומר "יש לי פרקינסון". איזה מזל. כי באנגלית אומרים "יש לי את מחלת הפרקינסון (Parkinson's Disease)". באנגלית זו מחלה. בעברית זו מילה, תופעה, שם. בעברית יש לי חופש להחליט אם יש לי מחלה או שיש לי פרקינסון. האם זו סתם סמנטיקה? כן, בהחלט. אבל סמנטיקה מעצבת מציאות. אני פרקינסונאי. זה אומר שיש לי אסופה של סימפטומים מסוימים. זו לא בהכרח מחלה ואני לא בהכרח חולה, אלא אם אבחר לומר שזו מחלה ושאני חולה. ואני בחרתי – אני בריא, תודה לאל.

כמעט בכל שיעור עם אלכס קרטן אני לומד מילים חדשות. בהתחלה הן זרות לי, אחר כך אני מתיידד איתן ועם הזמן הן מתחילות להיטמע בגופי ובדפוסיו. המטרה היא שהן יחליפו את המילים שמעצבות את דפוסי גופי היום, את המילים שיצרו וממשיכות ליצור את הסימפטומים הקיימים. כך אני לומד שאני יכול לרקוד במקום ללכת – כל מה שאני צריך זה לשרוק מנגינה וקצב, והליכתי הנוקשה הופכת משוחררת ושמחה יותר. כך גיליתי שאני לוחם ולא חולה – כל שאני צריך זה להזכיר זאת לעצמי, והייאוש והרחמים העצמיים הופכים לאתגר ומזמינים אותי להתמודד איתם במקום להיכנע להם.

באחד השיעורים אלכס שמע אותי אומר כמה פעמים "אין לי כוח". הוא אמר לי להפסיק להגיד את זה ובמקום זה לומר "אני צריך עוד כוח". ניסיתי וזה הדהים אותי כל פעם מחדש. כשאמרתי שאין לי כוח – נגמר לי הכוח. אך בכל פעם שאמרתי שוב ושוב שאני צריך עוד כוח – נטענתי בכוחות מחודשים לרקוד עוד ועוד או לתופף במרץ מחודש על שק האגרוף. ואיזה הבדל עצום יש בין לחבוט או להכות בשק האגרוף לבין לתופף עליו – זה מעביר את הגוף מלעשות מלחמה ללעשות מוזיקה באהבה.

כתב היד שלי נעשה קטן וצפוף, זה אחד הסימפטומים. זה גורם לי להירתע מהצורך לאחוז בעט ולכתוב. בסדנה של ראם סמואל שבה השתתפתי לפני חודש, גיליתי לתדהמתי שאני מצליח לצייר מנדלות באותה קלות שבה ציירתי אותן בעבר. מאז אני מצייר מנדלה קטנה בכל בוקר. היום שאלתי את עצמי מה יקרה אם במקום לכתוב אתחיל לצייר אותיות על הנייר. ניסיתי וראו זה פלא – כתב ידי גדל, התרווח ונעשה קריא להפליא.

image

מחר יום הולדתי. אני בן 57. אני מאחל לעצמי שהמילים החדשות והטובות שלמדתי ימשיכו ליצור ולהטמיע דפוסים בריאים וטובים בגופי ושאלמד השנה עוד מילים מופלאות שכאלה.

תודה לכולכם.

פורסם בקטגוריה לינקים, עדכונים, תובנות | עם התגים , , | 9 תגובות