כדי להחלים עלי להילחם

ביום שישי, אחרי ששבועיים אני לא רוקד בגלל כאבי גב חזקים, אלכס אמר לי שהגיע הזמן שארקוד שוב. ירדנו לדוג'ו, אלכס שם מוזיקה והתחלתי להתנועע. הגב התפוס הפריע לי מאד ולא ממש הצלחתי. אחרי כמה דקות אלכס אמר לי לשכב על הגב ולנוח על המזרנים. התרווחתי לי ונחתי ואז אלכס הודיע לי שהוא בא לדכא אותי קצת. אלכס, שמלמד קרטה אנשים עם חגורה שחורה, חזק כמו שור, נשכב עלי וריתק אותי למזרן. תשתחרר שמוליק, הוא אמר לי, תהיה נחש ותשתחרר.

לקח לי רגע להשתחרר מההלם, והתחלתי לנסות להשתחרר מאלכס. אני, שהגעתי בכתה ה' לחגורה לבנה בג'ודו ופרשתי בשיאי, מנסה בכל כוחי, שזה לא הרבה, להעיף מעלי את הבריון הזה שנראה מאד נהנה מהמצב. לא הצלחתי להזיז אותו אפילו קצת. הוא הראה לי איך ואיפה לדחוף אותו, ולאט לאט הוא אפשר לי להזיז אותו ומדי פעם נתן לי להשתחרר לגמרי. כל הגוף שלי התגייס למשימה וכל פעם שהשתחררתי אלכס חזר וריתק אותי למזרן. הכוח נגמר לי לגמרי בידיים, הרגשתי את הפרקינסוניות של השרירים ודי התייאשתי.

אחרי סיבוב או שניים אלכס חנק אותי פתאום. הוא לפת את צווארי מאחור ואני הרגשתי שאני הולך למות. Fight or die הוא אמר לי ולחץ חזק יותר. כשהוא שחרר בסופו של דבר, משהו השתנה בי. התחלתי לתת לו פייט. גם אני וגם הוא הופתענו מהכוח הפתאומי שנהיה לי בידיים. דחפתי אותו ממש. נלחמתי בו. הסיפור שלי על חולשת השרירים שלי נעלם והחוזק הטבעי של שריריי חזר לכמה דקות. איך הגב שלך? אלכס שאל. ורק אז שמתי לב שהכאב נעלם לגמרי. אפילו אלכס התרשם מהטרנספורמציה המהירה הזו. "ברגע שהמיינד שלך הפסיק להאמין לסיפורים שהוא מספר לעצמו והתגייס למאבק ההישרדותי של הגוף חזר לך הכוח לידיים", אלכס הסביר ואני הייתי מבסוט וגאה בעצמי.

בדרך הביתה הגב חזר לכאוב והשרירים חזרו לחולשתם הפרקינסונית אבל אני לא הפסקתי לחייך ולהיות מבסוט. שוב אלכס הראה לי מה אני יכול.

מאז סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע על החוויה המדהימה הזו. אתמול, בסוף פגישת עבודה עם לקוחות, סיפרתי גם להם ואמרתי להם שאני הולך לאלכס לחטוף עוד קצת מכות. אמרתי את זה בצחוק ולא היה לי מושג שבעצם די ניבאתי את מה שמחכה לי.

אלכס אמר לי שהוא חשב עלי והגיע למסקנה שכדאי לי, אם ארצה בכך, ללמוד ממנו ברצינות ולעומק את אמנויות הלחימה. הוא הזכיר את האפשרות הזו בעבר וידעתי שיש אנשי פרקינסון מסוימים שמתרגלים אתו קרטה כקבוצה. אבל   הבנתי שהוא מדבר אתי על משהו אחר, לא על תרגול כריפוי לפרקינסון. הוא מזמין אותי להיות לוחם. על אמת. כמוהו. הוא מזמין אותי להתחייב. הוא מזמין אותי לחטוף מכות ולהפסיק לפחד. התרגשתי. הגוף שלי רטט בהתלהבות ואנרגיה. כל פחדי הילדות שלי מלריב ולחטוף מכות צפו בבת אחת וניסו להגיד לי לברוח מהר. וכל מה שיכולתי לומר היה "יאללה".

זה לא אני שקופץ בתמונה, אני קפצתי אחריו… זה באגם אטיטלאן בגווטמאלה שם ביליתי במסע למידה אחר במשך 5 שבועות.
photo: Vale Lozita

וזהו. אני אחרי השיעור הראשון שלי בלהיות לוחם. קדתי לדוג'ו וקדתי לאלכס. חטפתי מכות, בחזה, בבטן ובכתפיים. זה כאב וזה עורר את הגוף. אפילו החטפתי לו בעצמי כמה פעמים והוא התלהב ועודד אותי. למדתי להתנועע ולרקוד מולו. תופפתי באגרופיי על שק האגרוף. הרגשתי כמה אני חלש וכמה המון המון המון יש לי ללמוד. סיכמנו שכשאלכס ירגיש שאני רציני במחויבות שלי לעניין הוא יגיד לי לקנות בגדי קרטה. יצאתי לדרך. 47 שנים אחרי שהפסקתי ללכת לשיעורי הג'ודו של מוריס בשכונה ד' בבאר שבע אני חוזר ללמוד להילחם. תודה לך פרקינסון.

(לכל אלה ששאלו לאן נעלמתי בחודש האחרון – פשוט נסחפתי מאירוע לאירוע, מלמידה ללמידה, ולא ידעתי איך בדיוק לשתף בכל השפע הזה ועדיין לא ברור לי מה נכון שאשתף ומה לא ובאיזה מינון ותכיפות. אולי אכתוב פוסט על ההתלבטויות שלי ואבקש את עצתכם. בכל מקרה, תודה על ההתעניינות. אני ממש בטוב, המסע בעיצומו והוא ממשיך לרתק אותי, ויש שיפור ברור – פחות נוקשות בשרירים ופחות איטיות בתנועות).