פרקינסון זו מילה

אני משורר במהותי.

כמשורר, אני ער, מזה שנים רבות, לכוחן העצום של כל מילה, אות ואמירה.
הן קובעות את המהות. הן מעצבות את המציאות.
זה היה ידוע לי כמשורר. זה ברור לי כיועץ ומנחה.
אבל עד כה זה לא היה מוחשי לגוף שלי.
כעת, במסגרת מסע ההחלמה שלי, הגוף שלי לומד זאת שוב ושוב.
אני חווה, על בשרי ממש, את עוצמת השפעתן של מילים ואמירות.

עד שהרופא לא קבע שיש לי פרקינסון לא הייתי במסע החלמה, לא טרחתי להסתיר, וגופי לא נכנס לסחרור של בהלה וייאוש. מילה אחת, פר-קינ-סון, משנאמרה ונכתבה ונחתמה, הפכה את חיי על פיהם. הסימפטומים היו לפניה ואחריה. אך כל עוד לא זכו בכותרת הפרקינסונית, הם היו בגדר הפרעה, מטרד ודאגה. המילה, משנאמרה, החמירה באחת את מצבי.

בעברית אפשר לומר "יש לי פרקינסון". איזה מזל. כי באנגלית אומרים "יש לי את מחלת הפרקינסון (Parkinson's Disease)". באנגלית זו מחלה. בעברית זו מילה, תופעה, שם. בעברית יש לי חופש להחליט אם יש לי מחלה או שיש לי פרקינסון. האם זו סתם סמנטיקה? כן, בהחלט. אבל סמנטיקה מעצבת מציאות. אני פרקינסונאי. זה אומר שיש לי אסופה של סימפטומים מסוימים. זו לא בהכרח מחלה ואני לא בהכרח חולה, אלא אם אבחר לומר שזו מחלה ושאני חולה. ואני בחרתי – אני בריא, תודה לאל.

כמעט בכל שיעור עם אלכס קרטן אני לומד מילים חדשות. בהתחלה הן זרות לי, אחר כך אני מתיידד איתן ועם הזמן הן מתחילות להיטמע בגופי ובדפוסיו. המטרה היא שהן יחליפו את המילים שמעצבות את דפוסי גופי היום, את המילים שיצרו וממשיכות ליצור את הסימפטומים הקיימים. כך אני לומד שאני יכול לרקוד במקום ללכת – כל מה שאני צריך זה לשרוק מנגינה וקצב, והליכתי הנוקשה הופכת משוחררת ושמחה יותר. כך גיליתי שאני לוחם ולא חולה – כל שאני צריך זה להזכיר זאת לעצמי, והייאוש והרחמים העצמיים הופכים לאתגר ומזמינים אותי להתמודד איתם במקום להיכנע להם.

באחד השיעורים אלכס שמע אותי אומר כמה פעמים "אין לי כוח". הוא אמר לי להפסיק להגיד את זה ובמקום זה לומר "אני צריך עוד כוח". ניסיתי וזה הדהים אותי כל פעם מחדש. כשאמרתי שאין לי כוח – נגמר לי הכוח. אך בכל פעם שאמרתי שוב ושוב שאני צריך עוד כוח – נטענתי בכוחות מחודשים לרקוד עוד ועוד או לתופף במרץ מחודש על שק האגרוף. ואיזה הבדל עצום יש בין לחבוט או להכות בשק האגרוף לבין לתופף עליו – זה מעביר את הגוף מלעשות מלחמה ללעשות מוזיקה באהבה.

כתב היד שלי נעשה קטן וצפוף, זה אחד הסימפטומים. זה גורם לי להירתע מהצורך לאחוז בעט ולכתוב. בסדנה של ראם סמואל שבה השתתפתי לפני חודש, גיליתי לתדהמתי שאני מצליח לצייר מנדלות באותה קלות שבה ציירתי אותן בעבר. מאז אני מצייר מנדלה קטנה בכל בוקר. היום שאלתי את עצמי מה יקרה אם במקום לכתוב אתחיל לצייר אותיות על הנייר. ניסיתי וראו זה פלא – כתב ידי גדל, התרווח ונעשה קריא להפליא.

מחר יום הולדתי. אני בן 57. אני מאחל לעצמי שהמילים החדשות והטובות שלמדתי ימשיכו ליצור ולהטמיע דפוסים בריאים וטובים בגופי ושאלמד השנה עוד מילים מופלאות שכאלה.

תודה לכולכם.