"הצלחת לחבק את הפרקינסון הזה?"

כשהגעתי לאלכס קרטן בפעם הראשונה לאבחון, אלכס יצא אלי ואמר שיש אצלו מישהו שמכיר אותי ושאל אם יפריע לי שהוא יראה אותי וידע שיש לי פרקינסון. אמרתי שזו לא בעיה, נכנסתי וראיתי חבר יקר שלא פגשתי שנים עומד שם, רועד ופרקינסוני. כאב לי הלב עליו. כאב לי הלב עלי. איך נהיינו ככה? חבקתי אותו חזק ושאלתי אותו ממתי הוא חבר מועדון. צחקנו בעצב, נפרדנו ונכנסתי לפגישת אבחון עם אלכס שהעלתה אותי על נתיב החלמה מופלא.

חלפו מאז עשרה חדשים ונפגשנו שוב השבוע בבית קפה. החבר שאל אותי בתחילת השיחה, "תגיד, הצלחת לחבק את הפרקינסון הזה?". "האמת שכן", עניתי לו, "אמנם יש רגעים שבא לי להרביץ לו, אבל רוב הזמן אני מצליח לחבק אותו". זה לא קל בכלל לחבק מחלות, לחבק מגבלות, לחבק אובדן. חבר שלח לי הרצאת TED של Phil Hansen, צייר מדהים שבחר לחבק רעד שהופיע בידו הימנית ובעקבות זאת התחיל לחבק מגבלות נוספות שהוציאו ממנו יצירות מופלאות. מומלץ ביותר.

לפני שנים פיתחתי מתודולוגיה שקראתי לה "לפעול כאמן" שאחד אלמנטים החשובים בה הוא בחירה במגבלות, המגבלות שיוצרות את מה שקראתי לו "מרחב האפשרויות". לא דמיינתי אז שהיכולת שלי לפעול כאמן תעמוד בעתיד למבחן הפרקינסון הזה. כדי לחבק את המגבלות יש צורך להכיר בנטייה הטבעית כל כך להיות קרבן שלהן – "אני לא הזמנתי את הרעד והנוקשות האלה. למה הגוף שלי בוגד בי? למה המחלה הארורה הזו תקפה אותי?". המחשבות הקורבניות האלה הן כל כך טבעיות ומתבקשות שקשה לדמיין שיש להן אלטרנטיבה, שאפשר לבחור במגבלות, להתייחס אליהן כמשהו רצוי שאני מזמין לתוך חיי ולחבק אותן.

בחירה במגבלות מאפשרת להיחלץ מעמדת הקרבן ומציבה בפנינו שתי דרכי פעולה. האחת, זו ש- Phil Hansen בחר, למצוא אפשרויות והזדמנויות במסגרת המגבלות, בתוך הקופסה. זוהי דרך אצילית שפגשתי ושמעתי על לא מעט אנשים שבחרו בה ביחס למחלות בכלל וביחס לפרקינסון בפרט. קיוויתי שיהיה לי אומץ ללכת בדרכם, אבל משהו בתוכי סירב לכך ובחר בדרך השניה. בחרתי לחבק את המגבלות כאתגר לפיצוח, כחידה, כיריב שעלי לנצח, כמורה שמכריח אותי לפרוץ את גבולותי ולצמוח. אני מסרב להישאר לכוד בקופסה הזו, בחרתי לחלץ את עצמי מתוכה.

בזמן שחלף מאז הפוסט האחרון קרו המון דברים. משום מה לא כתבתי עליהם. עברתי שבועיים של שפל מייאש שיצאתי ממנו חזק ונחוש. אלכס לימד אותי לחוות מוזיקה בגופי בעוצמות מרגשות שגורמות לגופי להתנועע בחופש שלא הכרתי. יזמתי מפגש מרגש בין אלכס ואבי גרינברג, מוריי המופלאים, ושניהם שמחים שאני לומד משניהם – לא מובן מאליו בכלל. בהמלצת אלכס ואבי, הסכמתי להתחיל לקחת אזילקט, התרופה של טבע שעליה המליץ לי הנוירולוג לפני שנה וחצי. אלכס אמר שהיא תקל עלי את הלחימה וההחלמה. אני עובד הרבה עם לקוחותיי על פרויקטים מרתקים ונהנה מאד. אני רוקד, מודט, מתרגל ולומד יום יום בהתמדה. זה לא קל ולפעמים אני מרחם על עצמי ורוצה לוותר, אבל אני לא מוותר. אני לוחם.

ויש שיפור ניכר במצבי, עד כדי כך שיש לא מעט ימים שבהם אני מרגיש בריא לגמרי. חוש הריח חוזר. הנוקשות מתמוססת. ההליכה משתחררת. הידיים מהירות יותר. הקול מתחזק. אני מבריא. בשיחה עם לקוח לפני שבועיים נתתי לו דוגמא ממסע הפרקינסון שלי והוא אמר, "אתה בכלל הבראת, על מה אתה מדבר? אתה לא דומה לאיך שנראית לפני שנה". זה שימח אותי. לקוחות נוספים אמרו דברים דומים ואני רואה בריאות בעיניי ובגופי כשאני מביט בראי. יש עוד דרך לפניי. לא הבראתי לגמרי עדיין. אני לא יודע כמה זמן זה עוד ייקח וכמה משברים אצטרך לעבור, אבל ברור לי שהפרקינסון עוזב אותי. זו רק שאלה של זמן עד שכל הסימפטומים יעלמו. אני מבריא. תודה לאל. תודה לאלכס ואבי. תודה לכל מי שמאמין ותומך בי. תודה שזה אפשרי ושזה קורה.