בכל מסע יש נפילות

בכל מסע יש נפילות, במיוחד במסע החלמה. אני עכשיו בתוך נפילה שכזו, נראה שאני מתחיל לצאת ממנה. היא התחילה לפני שבוע. פתאומית וכואבת. זה טבען של נפילות, פתאומיות וכואבות. וככל שנופלים מגובה רב יותר, הן כואבות יותר.

לא, לא נפלתי פיזית, לא מעדתי ולא נחבטתי. נפלתי מנטאלית, רגשית. נפלה רוחי וגופי התאים את עצמו אליה.

ארגנתי מפגש. הזמנתי חברים וקולגות וגם זרים. הם באו. שמחתי. חיבוקים. פטפוטים. ואז פתחתי את המפגש. וידיי רעדו. שתיהן. רעד חזק ובולט. במקום להגיד, "סליחה חברים, זו התרגשות ותיכף זה יעבור", המשכתי בדבריי כאילו כלום. והרעידות המשיכו כמובן. והקול הפנימי הלחיץ, "אתה רואה? הם לא ראו אותך הרבה זמן. הם קוראים את הבלוג שלך ואת סיפורי ההחלמה שלך ועכשיו הם לא יאמינו לכלום". והגוף נלחץ ורעד יותר, ונעשה נוקשה והתנועע בחוסר מנוחה על הכיסא. שלש שעות זה נמשך. ולא משנה שהמפגש היה מוצלח, אני נפלתי. ולא ידעתי כמה עמוק.

למחרת בבוקר, נסעתי להנחות סדנה של יומיים, מאד חשובה ומרגשת. מאד אינטנסיבית. הגוף נוקשה. כאבים בשכמות. רעד קל, לא נורא. שתפתי במסעי. זה בהחלט הקל. הסדנה הצליחה מעל לציפיות של כולם, כולל אותי. שמחתי. והגוף בשלו, ממשיך לשקוע.

ולמחרת עוד אירוע להנחות. קבוצת אנשים חשובים ומלאי חשיבות. עלי לגייס אותם לראות את המשותף להם ולהסכים לפעול יחד. הגוף לא חופשי. לא שתפתי אותם בסיפורי. עבדתי. הנחיתי. זה עבד. חזרה הביתה. עייפות גדולה. ישר למיטה.

ובערב חתונה של חבר יקר. אין לי חשק ללכת. עייף. מדוכדך. הנפילה מכה בי. הולכים בכל זאת. מוזיקה. הגוף מתנועע מעצמו. למרות ענן הדכדוך שאופף אותי אני רוקד. לבד. עם רחלי. נעים. ואז אני רואה את האחרים רוקדים, בחופש וקלילות, ואני מרגיש עד כמה אני מגושם ונוקשה לעומתם. אני בורח לצד. שותה משהו. עצוב. מרגיש עלוב. רוצה הביתה, למיטה.

למחרת, שבת, מפגש חברים. חברים טובים, אוהבים, אהובים. ואני רועד חזק. והם רואים. אני עומד מולם ומדגים להם רעד גוף מלא, מכף רגל ועד ראש. רעד משחרר ובריא. הרעד שאבי גרינברג לימד אותי לרעוד לפני 25 שנה. הם מביטים. אולי נבהלים. הרעד פוסק והגוף מתאזן. הם מתרשמים. למה לעזאזל זה לא נורמטיבי לרעוד ככה ליד אנשים בכל פעם שהגוף צריך את זה? למה אנחנו דורשים מעצמנו לשמור פאסון בנוקשות מתוחה שכזו? למה לא להראות שאנחנו פוחדים וכואבים ופגיעים, למה לא להראות שנפלנו?

יום ראשון. נוגע בתחתית. עצב עמוק. ייאוש. שיעור עם אבי גרינברג. הוא כואב אתי את הכאב העמוק שצף מתוכי כמו שרק הוא יודע. מחבק אותי באהבה. אנשים סביבי דואגים לי, אני מרגיש. זה יעבור, אני יודע, זו רק נפילה. אבל זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש שאין מוצא.

יום שני, היום. שיעור עם אלכס קרטן. שיחה נוקבת. ריקוד. מוזיקה. הגוף מתחיל להשתחרר. אלכס שואל, כהרגלו, אם הבנתי ומה הבנתי. "הבנתי", אני אומר לו, "הבנתי לגמרי, עכשיו זה שלי". הוא אוהב את התשובה.

עכשיו זה שלי. לא אלכס, לא אבי, לא אתם, לא אף אחד. רק אני. לבד עם הכאב. לבד עם הדכדוך. לבד עם הפחד. לבד עם הייאוש. לבד עם החבר הכי טוב שיש לי – הגוף. החבר היחיד שאתי מלידה עד מוות, בכל רגע נתון. החבר היחיד שמקשיב לי ונענה לכל מחשבותיי, גם כשהן פוגעות בו אנושות. עכשיו זה שלי. האם אתחיל להקשיב לחבר הזה או שאמשיך לשלוט בו, לרדות בו ולהתעלל בו? הוא יקבל כל מה שאבחר. ייגמר לו הכוח אולי. הוא ירעד ויקפא. אבל ימשיך לשרת את מחשבותיי.

האם אתחיל לשרת אותו? האם אתן לחכמתו האינטואיטיבית להנחות אותי? האם אשאל אותו מה הוא צריך או רוצה ואקשיב ואתן לו? האם אחבר ואמזג את גופי ושכלי?

עכשיו זה שלי.

ועם ההכרה שעכשיו זה שלי אני מסכם את הנפילה הזו. זו מתנתה כנראה, לשם כך היא באה. לשמחתי, שמתי לב בשיחה עם חבר היום, שהנפילה הזו, עם כמה שהיא כואבת, היא הרבה יותר מתונה מהנפילות הקודמות. הגוף מתפקד. בעבודה אני במיטבי. משך הנפילה התקצר.

אני מבריא. ועכשיו זה שלי.

תודה.

image

מערב אוסטרליה. רחלי בין עצי ענק. אני צלמתי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חוויות, עדכונים, קשיים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על בכל מסע יש נפילות

  1. Gyrokinetics הגיב:

    שמוליק,

    קראתי, התרגשתי, הערכתי את האומץ לשתף ואת הכנות.

    יתכן שנפילה מנטלית ורגשית מובילה לדרך העולה ומתחברת לגוף…[ירידה לצורך עליה]

    וכנראה שאין שלם יותר מגוף [ולב] שבור…

    המשך מסע החלמה מרתק ומוצלח.

    [החלמה=הלחמה של גוף ושכל]

    דניאלה

  2. ניצן הגיב:

    מרגש מאוד, עצוב-שמח. כמה קשה לנו לשהות בקשה ובמדכא, להקשיב לגוף, שאף פעם לא הקשבנו לו עד הסוף. אני שומעת רק את הצעקות שלו. כמו שלא מבינים תינוק שמייבב בהתחלה, ככה אנחנו… עם הגוף שלנו. האם נבין את הרמיזות הלוחשות שלו? הצעקות שלו? ונדע מה לעשות? איך לתת לו מענה? תמיד יש מענה?
    אתה אמיץ, ומרגש, ולוחם אמיתי. כזה שאחרי אגרוף בבטן, נפילה, יודע לקום ולהמשיך בקרב. לוחם.

  3. רותי שפירא הגיב:

    תודה!הזכרת לי להתייחס לכמה דברים בגוף לא לשכוח אותו כשהשכל מברבר…. גם את היכולת להרשות למבוכה להתרחש בגוף מבלי לאטום אותה. מבריא מאוד. יום נהדר!רותי

  4. maya shalit הגיב:

    הי שמוליק. תודה רבה על השיתוף. זה ממלא השראה. אני גם לומדת עכשיו (לימודים אחרים) סביב הגוף. אחת התובנות שלי היתה שמותר לפהק תמיד, מול כולם. לא שאני משווה לרעידות, אין מה להשוות, אבל הבסיס דומה – משהו מביך שמנסים לא לעשות מול כולם והוא משתחרר לצאת, הוא פשוט מתעקש. בכיתה יא' מורה העיפה אותי מהכיתה בגלל שפיהקתי. "אם את עייפה מדי אין לך מה לעשות בשיעור שלי" היא אמרה. מאז אני חונקת פיהוקים כשאני בחברה. עד שהמטפלת שלי עבדה איתי על זה, פיהוק הוא הכנסת חמצן לגוף, אז למה לחנוק את זה? עכשיו אני מפהקת רחב מול כולם (אבל עדיין מקווה שהם לא יחשבו שהם משעממים אותי).

    • Shmulik הגיב:

      תודה מיה. אני מפהק כרוני שנים רבות. פיהוקי ענק. טוב לדעת שאני לא לבד 🙂

  5. ירון הגיב:

    אלוף. תרקוד. תרשה לעצמך ולגוף שלך.

  6. ronnyweinberger הגיב:

    שמוליק יקר,
    לוחם אמיץ.
    פורץ דרך.
    בן-אנוש.
    "ככה נראית החלמה" (רק מזכיר לך … )

    בהרבה אהבה,
    רוני
    .
    \

  7. Rafi Eldor הגיב:

    שמוליק תודה רבה על השיתוף. עליות ומורדות זה אופייני למחלה שלנו, גם לחיים בכלל וגם לתחום התמחותי כפרופסור
    לכלכלה. עיין ערך מחזור העסקים הראשון בהיסטוריה 7 הפרות השמנות ו- 7 הפרות הרזות . כולנו באותה סירה בצורה
    זו או אחרת , בעבר או בעתיד! כל הכבוד לך!!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s