בכל מסע יש נפילות

בכל מסע יש נפילות, במיוחד במסע החלמה. אני עכשיו בתוך נפילה שכזו, נראה שאני מתחיל לצאת ממנה. היא התחילה לפני שבוע. פתאומית וכואבת. זה טבען של נפילות, פתאומיות וכואבות. וככל שנופלים מגובה רב יותר, הן כואבות יותר.

לא, לא נפלתי פיזית, לא מעדתי ולא נחבטתי. נפלתי מנטאלית, רגשית. נפלה רוחי וגופי התאים את עצמו אליה.

ארגנתי מפגש. הזמנתי חברים וקולגות וגם זרים. הם באו. שמחתי. חיבוקים. פטפוטים. ואז פתחתי את המפגש. וידיי רעדו. שתיהן. רעד חזק ובולט. במקום להגיד, "סליחה חברים, זו התרגשות ותיכף זה יעבור", המשכתי בדבריי כאילו כלום. והרעידות המשיכו כמובן. והקול הפנימי הלחיץ, "אתה רואה? הם לא ראו אותך הרבה זמן. הם קוראים את הבלוג שלך ואת סיפורי ההחלמה שלך ועכשיו הם לא יאמינו לכלום". והגוף נלחץ ורעד יותר, ונעשה נוקשה והתנועע בחוסר מנוחה על הכיסא. שלש שעות זה נמשך. ולא משנה שהמפגש היה מוצלח, אני נפלתי. ולא ידעתי כמה עמוק.

למחרת בבוקר, נסעתי להנחות סדנה של יומיים, מאד חשובה ומרגשת. מאד אינטנסיבית. הגוף נוקשה. כאבים בשכמות. רעד קל, לא נורא. שתפתי במסעי. זה בהחלט הקל. הסדנה הצליחה מעל לציפיות של כולם, כולל אותי. שמחתי. והגוף בשלו, ממשיך לשקוע.

ולמחרת עוד אירוע להנחות. קבוצת אנשים חשובים ומלאי חשיבות. עלי לגייס אותם לראות את המשותף להם ולהסכים לפעול יחד. הגוף לא חופשי. לא שתפתי אותם בסיפורי. עבדתי. הנחיתי. זה עבד. חזרה הביתה. עייפות גדולה. ישר למיטה.

ובערב חתונה של חבר יקר. אין לי חשק ללכת. עייף. מדוכדך. הנפילה מכה בי. הולכים בכל זאת. מוזיקה. הגוף מתנועע מעצמו. למרות ענן הדכדוך שאופף אותי אני רוקד. לבד. עם רחלי. נעים. ואז אני רואה את האחרים רוקדים, בחופש וקלילות, ואני מרגיש עד כמה אני מגושם ונוקשה לעומתם. אני בורח לצד. שותה משהו. עצוב. מרגיש עלוב. רוצה הביתה, למיטה.

למחרת, שבת, מפגש חברים. חברים טובים, אוהבים, אהובים. ואני רועד חזק. והם רואים. אני עומד מולם ומדגים להם רעד גוף מלא, מכף רגל ועד ראש. רעד משחרר ובריא. הרעד שאבי גרינברג לימד אותי לרעוד לפני 25 שנה. הם מביטים. אולי נבהלים. הרעד פוסק והגוף מתאזן. הם מתרשמים. למה לעזאזל זה לא נורמטיבי לרעוד ככה ליד אנשים בכל פעם שהגוף צריך את זה? למה אנחנו דורשים מעצמנו לשמור פאסון בנוקשות מתוחה שכזו? למה לא להראות שאנחנו פוחדים וכואבים ופגיעים, למה לא להראות שנפלנו?

יום ראשון. נוגע בתחתית. עצב עמוק. ייאוש. שיעור עם אבי גרינברג. הוא כואב אתי את הכאב העמוק שצף מתוכי כמו שרק הוא יודע. מחבק אותי באהבה. אנשים סביבי דואגים לי, אני מרגיש. זה יעבור, אני יודע, זו רק נפילה. אבל זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש שאין מוצא.

יום שני, היום. שיעור עם אלכס קרטן. שיחה נוקבת. ריקוד. מוזיקה. הגוף מתחיל להשתחרר. אלכס שואל, כהרגלו, אם הבנתי ומה הבנתי. "הבנתי", אני אומר לו, "הבנתי לגמרי, עכשיו זה שלי". הוא אוהב את התשובה.

עכשיו זה שלי. לא אלכס, לא אבי, לא אתם, לא אף אחד. רק אני. לבד עם הכאב. לבד עם הדכדוך. לבד עם הפחד. לבד עם הייאוש. לבד עם החבר הכי טוב שיש לי – הגוף. החבר היחיד שאתי מלידה עד מוות, בכל רגע נתון. החבר היחיד שמקשיב לי ונענה לכל מחשבותיי, גם כשהן פוגעות בו אנושות. עכשיו זה שלי. האם אתחיל להקשיב לחבר הזה או שאמשיך לשלוט בו, לרדות בו ולהתעלל בו? הוא יקבל כל מה שאבחר. ייגמר לו הכוח אולי. הוא ירעד ויקפא. אבל ימשיך לשרת את מחשבותיי.

האם אתחיל לשרת אותו? האם אתן לחכמתו האינטואיטיבית להנחות אותי? האם אשאל אותו מה הוא צריך או רוצה ואקשיב ואתן לו? האם אחבר ואמזג את גופי ושכלי?

עכשיו זה שלי.

ועם ההכרה שעכשיו זה שלי אני מסכם את הנפילה הזו. זו מתנתה כנראה, לשם כך היא באה. לשמחתי, שמתי לב בשיחה עם חבר היום, שהנפילה הזו, עם כמה שהיא כואבת, היא הרבה יותר מתונה מהנפילות הקודמות. הגוף מתפקד. בעבודה אני במיטבי. משך הנפילה התקצר.

אני מבריא. ועכשיו זה שלי.

תודה.

מערב אוסטרליה. רחלי בין עצי ענק. אני צלמתי.