הרבה זמן לא כתבתי פה

הרבה זמן לא כתבתי פה, לא יודע למה, עצלות אולי, רצון מסוים לצעוד במסע בלי לספר לחבר'ה כל הזמן, הרגשה שנהייתי ציבורי מדי. לא משנה למה. הגיע הזמן לעדכן ולשתף שוב.

אז אני בטוב, מגמת השיפור בבריאותי נמשכת, איטית מדי לטעמי כשאני חסר סבלנות, חמקמקה לפעמים, ועם עליות ומורדות פחות תלולים מבעבר. אני לומד את עצמי דרך הגוף. זה ממשיך להיות שיעור מאתגר עבורי. עשרות שנים העדפתי מילים על פני גוף. מורי הטובים אלכס ואבי, כל אחד בדרכו המיוחדת, מנסים למשוך את תשומת לבי אל גופי המופלא, וכשזה קורה – קורים ניסים. אבל תשומת לבי נשאבת מהר אל החור השחור של המילים והמחשבות. זה האתגר שלי, להאריך את הזמן שבו תשומת לבי נמצאת בגופי.

גם אלכס קרטן וגם אבי גרינברג, כל אחד בתורו, הוציאו לי כרטיסים צהובים במהלך המסע. במילים אחרות, הם אמרו שאני לא לוחם ברצינות הדרושה כדי שאחלים ובקשו שאבחר – לוחם או לא לוחם? אלכס אמר שאני לא מתרגל מספיק ואבי אמר שאני מרשה לעצמי להישאב למחשבות ולא נלחם להיות עם תשומת הלב בגוף. שניהם צדקו כמובן. הכרטיסים הצהובים שלהם שלחו אותי לחשבון נפש לא פשוט. התשובה האותנטית היחידה שאתה חזרתי אליהם בתום חשבון הנפש הייתה: "לא יודע אם אני לוחם או לא, אני יודע שאני לא מוותר". לשמחתי הם לא הוציאו לי כרטיס אדום.

לאחרונה אני מתרגל הרבה יותר, שעה – שעה וחצי כל יום. זה קשה. במיוחד בתוך ימי עבודה ארוכים. זה מחייב לקום מוקדם ולתרגל ושוב לתרגל בלילה אחרי סדנה ארוכה עם לקוחות. אבל זה מאד מספק ומבריא להשקיע בגופי.

מורה חדש נכנס לעולמי – מאסטר שי (master xi). שמעתי על הצ'י קונג המיוחד שהוא מלמד והקול הפנימי שלי קיפץ בהתלהבות. אחרי חודשיים הוא הגיע לארץ ורחלי הצטרפה אלי לארבעה ימי למידה ממנו בתל חי. מאז אני מתרגל צ'י קונג יום יום בהתלהבות רבה ובדצמבר אעמיק מאד את הלמידה והתרגול של זה. זה נפלא.

image

כך נחתי לי בהפסקה בסדנה בתל חי - צילמה רחלי מרחב

המסע ממשיך להעניק לי מתנות רבות – הכרות עם גופי, פרידה מדפוסים והרגלים שלא משרתים אותי יותר, כלים וידע רבי עוצמה, מפגשים עם אנשים יוצאי דופן (מורים, תלמידים ולוחמים אמיצים). אני ממנף את המסע בעבודתי, משתף לקוחות וקהלים במה שקורה לי ומתרגש לראות שזה נוסך בהם השראה ונותן להם כוח למסעות שלהם. מאז שיצאתי למסע, שישה מהמאמרים שלי בדה מרקר התבססו על תובנות מהמסע.

הנה לינקים אליהם למקרה שתובנות ניהוליות מעניינות אתכם.

הראשון, אפריל 2014, על היום שבו החלטתי להפסיק להסתיר – http://www.themarker.com/magazine/1.2285615
בשני, מאי 2014, לא אזכרתי את המסע אבל הוא התבסס לגמרי על שיעור שהמסע לימד אותי – http://www.themarker.com/magazine/1.2312972
השלישי, נובמבר 2014, על השופט הקפדן שמנהל את חיי ואולי גם את חייכם – http://www.themarker.com/magazine/1.2474576
הרביעי, אפריל 2015, על מה שאפשר ללמוד מלוחם פרקינסון – http://www.themarker.com/magazine/1.2602338
גם בחמישי, יוני 2015, לא אזכרתי, אבל המסע הוא שהבהיר לי את העוצמה הגלומה ברגע מכונן – http://www.themarker.com/magazine/1.2653982
השישי, יולי 2015, מתייחס ישירות למה שכתבתי כאן היום, ליחסים בין הראש והגוף- http://www.themarker.com/magazine/1.2673550

המסע לא מפסיק ללמד אותי דברים משמעותיים, לאתגר אותי בדרכים מפתיעות ולהעשיר אותי בחוויות מרגשות שחלקן קשות וכואבות מאד. סליחה שאיני מרבה לשתף בהן לאחרונה. כנראה שיש תקופות במסע בהן צריך להתמקד פנימה יותר. אכתוב שוב כשיגיע הזמן לכך. תודה לכם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חוויות, לינקים, עדכונים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s