יומולדת שמח – שנה למסעי!

לפני שנה  בדיוק יצאתי לדרך.
אז היום יום הולדת שנה למסע ההחלמה שלי.

לפני שהמסע נולד היה הריון ארוך. קרוב לשנה וחצי. סימנים מוקדמים. רעד ביד ימין. שמועות. פחדים. בדיקות. זהירות לא לומר את השם המפורש. עוד סימנים. עד שהיה ברור שזה זה. ואז קבעתי תור עם מומחה.

29/5/13. אחת עשרה בלילה. מרפאה פרטית יוקרתית ויקרה. פחד אימים. לידה. "כן, כמו שהבנת לבד, יש לך פרקינסון", המומחה אישר, "דרגה 2, אל תספר לאנשים. אל תצפה להתרפא. תלמד לחיות עם זה. אפשרי, במקרים מסויימים, לעכב את ההדרדרות. קח כדורים ובוא עוד שנה לבקורת".

image

כמו כל לידה, זה כאב נורא. זה נשמע כמו הסוף. נגמרו לי החיים. אין למה לקוות. במקרה הטוב, ההידרדרות תהיה איטית. כל מה שראיתי זה את עצמי כשבר כלי. כאפס. חשתי עליבות וייאוש. דכאון. פרקינסון נולד.

לא ידעתי ולא יכולתי לדמיין אפילו שזו בעצם התחלה של מסע מרתק ומלהיב שיקח אותי למקומות ומחוזות מרגשים כל כך. יהיה נכון להעלות את הדברים העיקריים שזכיתי בהם במהלך השנה הראשונה של מסעי.

1. המסע גורם לי לאהוב את עצמי, את חיי ואת גופי כמו שלא אהבתי אותם מעולם. אני שמח להיות אני. אני שמח להיות כמו שאני. אלה לא מילים ריקות ומדוקלמות. זו אמת שאני חווה בגופי.

2. המסע נוסך השראה. בי ובאחרים. הוא מוציא ממני כל כך הרבה יופי, כוח, שמחה, חמלה, אומץ, צחוק, אמת, ועוד ועוד. כתבתי שירה. המצאתי מילים. המצאתי עתיד. המצאתי דרך. פתחתי בלוג. ואחרים, אחרים אומרים לי, כותבים לי, מחבקים אותי . ומספרים איך זה נוסך בהם השראה.

3. המסע מזמן לי מורים יוצאי דופן. אלכס קרטן, הלוחם-הרוקד, שלוחם יחד אתי, כתף אל כתף, ודוחף ודוחף, ובונה אותי כלוחם שרוקד את דרכו לחיים, לבריאות. אבי גרינברג, חברי ומורי הטוב משכבר הימים, שחזר לחיי, ומעניק לי מעצמו את מיטב זמנו וקסמיו, וגורם לי ולגופי ללמוד את עצמי כמו שלא למדתי מעולם. ללמוד ישירות, אישית, לאורך זמן, ממורים גדולים – זו מתנה נדירה ופלאית.

4.  המסע מזמן לי חוויות, הרפתקאות והתנסויות חדשות כל הזמן. ריקוד. לחימה. מסעות שאמאניים. פתיחת הלב. הסתרה וגילוי. סירוב. חולשה. נסיעות. ריפוי.

5.  המסע הוא רצף של שיעורים מדהימים. שיעורים על פחד ועל כאב. ובמיוחד על הפחד שלי משניהם, ועל מה שהוא יוצר בגופי – כיווצים, מתחים, חרדות, נוקשות, בהלה, רעידות, קיבעון, התכווצות. וגם על מה שמתאפשר בגופי כשאני מפסיק לפחד מהפחד ומהכאב – שחרור, תנועה, זרימה, עוצמה, שמחה, צחוק, בכי, צמיחה  חופש.

.6. המסע יוצר לי חיבורים חדשים ומתחדשים עם אנשים מכל הסוגים. בבית, במשפחה, בעבודה, בבלוג ובפייסבוק. החיבורים מעשירים, מעמיקים, מלמדים, מעודדים, משמחים. אני מרגיש עטוף באהבה ובאכפתיות. תודה!

7. המסע מצמיח אותי. לפני שנה הייתי בטוח שאלך ואאבד יכולות ואהיה מסוגל לפחות ופחות עם הזמן. זה הפוך – אני נעשה טוב יותר ויכול יותר, כאדם, כאיש מקצוע, כחבר.

8. המסע מבריא אותי. בלי כדורים. מצבי משתפר בבירור. זה עולה ויורד אבל השיפור ניכר – ביציבה, במהירות, בתנועה, בחוש הריח, בקול. אני היום חי, בריא וחזק יותר ממה שהייתי לפני שנה, לפני חצי שנה ולפני חודשיים.

זהו. סיכום שנה א'. יצאתי למסע כדי להבריא מהפרקינסון. זה לא השתנה אבל הפוקוס השתנה. אני כל כך נהנה ומרויח מהמסע שאני לא רוצה שהוא יסתיים במהרה. יש לי זמן ואני מוכן שהוא יימשך כל חיי אם צריך.

לחיי שנה ב'!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חוויות, עדכונים, תובנות | עם התגים , , | 8 תגובות

אני, שמוליק, לוחם פרקינסון.

זהו. כתבתי את זה. הצהרתי את זה. אמרתי את זה. אז ככה זה:

אני, שמוליק, לוחם פרקינסון.

image

Photo: Racheli Merhav, West Australia

מה זה אומר בעצם? למה אני לוחם? במי אני לוחם?

אני לוחם כי גופי קורא לי להתעורר, להקשיב לו ולהתחבר אליו, להשתחרר מהרגליי, מפחדיי וממחשבותיי, ולעשות מה שעושה לי טוב.

אני לוחם כי גופי רועד, כואב, נחלש, מתקשה ומתעייף. הוא קורא לי להתעורר ולחיות. ולשם כך עלי להלחם. עלי להיות לוחם. לוחם פרקינסון.

פרקינסון, כך מסתבר, הוא אמנות לחימה, כמו קראטה, ג'ודו ואמנויות לחימה אחרות.

לוחם קראטה אינו נלחם בקראטה כי קראטה אינו האוייב שלו, הוא המורה שלו. כך גם אני לא נלחם בפרקינסון. פרקינסון אינו האויב שלי, הוא המורה שלי.  הוא השעון המעורר. הוא הקול הקורא. הוא המאמן, המדריך. המכוון. הוא מודיע לי בכל רגע נתון במה עלי ללחום כעת ואיך לעשות זאת. אני עוד לא מכיר ומזהה את כל הסימנים שהוא שולח ואת כל המשמעויות שלהם. אבל אני לומד, לאט לאט, להכיר אותם ולפעול לאורם.

אני לוחם בהרגליי – בעצלותי, בעייפות שלי, ברצון שלי לא להתאמץ, בנטיה שלי לרחם על עצמי, לוותר לעצמי, לשפוט את עצמי, להרים ידים, לחשוב שאני הזוי, דפוק, חלשלוש, קטן, עלוב, פאתטי, זקן, גמור.

אני לוחם בפחדים שלי – הפחד מכאב, הפחד מהפחד, הפחד מהעתיד, הפחד ממחלות, הפחד מזיקנה, הפחד מהמוות. הפחד ממה שיחשבו ויגידו עלי. הפחד מאיך שאני נראה. הפחד מקשיים ומכשלונות. הפחד מנפילות. הפחדים שאיני מכיר עדיין ושאין לי עבורם שמות.

באלה אני לוחם ולשם כך אני לוחם –
כדי לחיות את חיי במלואם,
כדי לשמוח וללמוד,
כדי לצמוח ולפרוח ולזהור.
אני לוחם כדי לחיות.
אני לוחם כי לחיות זה ללחום.

אני כותב את זה לעצמי. בשבילי.
כדי להעיר אותי.
כדי להזכיר לי ולהבהיר לי שאני לוחם.

גם כשקשה, גם כשאני נופל,
גם כשאני מתעייף ומתעצל.
אני לוחם.
גם כשכואב ואיטי וזוחל,
גם כשהייאוש מתחיל לחלחל,
אני לוחם.

פורסם בקטגוריה עדכונים, קשיים, תובנות | עם התגים , , | 30 תגובות

כדי להחלים עלי להילחם

ביום שישי, אחרי ששבועיים אני לא רוקד בגלל כאבי גב חזקים, אלכס אמר לי שהגיע הזמן שארקוד שוב. ירדנו לדוג'ו, אלכס שם מוזיקה והתחלתי להתנועע. הגב התפוס הפריע לי מאד ולא ממש הצלחתי. אחרי כמה דקות אלכס אמר לי לשכב על הגב ולנוח על המזרנים. התרווחתי לי ונחתי ואז אלכס הודיע לי שהוא בא לדכא אותי קצת. אלכס, שמלמד קרטה אנשים עם חגורה שחורה, חזק כמו שור, נשכב עלי וריתק אותי למזרן. תשתחרר שמוליק, הוא אמר לי, תהיה נחש ותשתחרר.

לקח לי רגע להשתחרר מההלם, והתחלתי לנסות להשתחרר מאלכס. אני, שהגעתי בכתה ה' לחגורה לבנה בג'ודו ופרשתי בשיאי, מנסה בכל כוחי, שזה לא הרבה, להעיף מעלי את הבריון הזה שנראה מאד נהנה מהמצב. לא הצלחתי להזיז אותו אפילו קצת. הוא הראה לי איך ואיפה לדחוף אותו, ולאט לאט הוא אפשר לי להזיז אותו ומדי פעם נתן לי להשתחרר לגמרי. כל הגוף שלי התגייס למשימה וכל פעם שהשתחררתי אלכס חזר וריתק אותי למזרן. הכוח נגמר לי לגמרי בידיים, הרגשתי את הפרקינסוניות של השרירים ודי התייאשתי.

אחרי סיבוב או שניים אלכס חנק אותי פתאום. הוא לפת את צווארי מאחור ואני הרגשתי שאני הולך למות. Fight or die הוא אמר לי ולחץ חזק יותר. כשהוא שחרר בסופו של דבר, משהו השתנה בי. התחלתי לתת לו פייט. גם אני וגם הוא הופתענו מהכוח הפתאומי שנהיה לי בידיים. דחפתי אותו ממש. נלחמתי בו. הסיפור שלי על חולשת השרירים שלי נעלם והחוזק הטבעי של שריריי חזר לכמה דקות. איך הגב שלך? אלכס שאל. ורק אז שמתי לב שהכאב נעלם לגמרי. אפילו אלכס התרשם מהטרנספורמציה המהירה הזו. "ברגע שהמיינד שלך הפסיק להאמין לסיפורים שהוא מספר לעצמו והתגייס למאבק ההישרדותי של הגוף חזר לך הכוח לידיים", אלכס הסביר ואני הייתי מבסוט וגאה בעצמי.

בדרך הביתה הגב חזר לכאוב והשרירים חזרו לחולשתם הפרקינסונית אבל אני לא הפסקתי לחייך ולהיות מבסוט. שוב אלכס הראה לי מה אני יכול.

מאז סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע על החוויה המדהימה הזו. אתמול, בסוף פגישת עבודה עם לקוחות, סיפרתי גם להם ואמרתי להם שאני הולך לאלכס לחטוף עוד קצת מכות. אמרתי את זה בצחוק ולא היה לי מושג שבעצם די ניבאתי את מה שמחכה לי.

אלכס אמר לי שהוא חשב עלי והגיע למסקנה שכדאי לי, אם ארצה בכך, ללמוד ממנו ברצינות ולעומק את אמנויות הלחימה. הוא הזכיר את האפשרות הזו בעבר וידעתי שיש אנשי פרקינסון מסוימים שמתרגלים אתו קרטה כקבוצה. אבל   הבנתי שהוא מדבר אתי על משהו אחר, לא על תרגול כריפוי לפרקינסון. הוא מזמין אותי להיות לוחם. על אמת. כמוהו. הוא מזמין אותי להתחייב. הוא מזמין אותי לחטוף מכות ולהפסיק לפחד. התרגשתי. הגוף שלי רטט בהתלהבות ואנרגיה. כל פחדי הילדות שלי מלריב ולחטוף מכות צפו בבת אחת וניסו להגיד לי לברוח מהר. וכל מה שיכולתי לומר היה "יאללה".

זה לא אני שקופץ בתמונה, אני קפצתי אחריו... זה באגם אטיטלאן בגווטמאלה שם ביליתי במסע למידה אחר במשך 5 שבועות. photo: Tristan Wooller

זה לא אני שקופץ בתמונה, אני קפצתי אחריו… זה באגם אטיטלאן בגווטמאלה שם ביליתי במסע למידה אחר במשך 5 שבועות.
photo: Vale Lozita

וזהו. אני אחרי השיעור הראשון שלי בלהיות לוחם. קדתי לדוג'ו וקדתי לאלכס. חטפתי מכות, בחזה, בבטן ובכתפיים. זה כאב וזה עורר את הגוף. אפילו החטפתי לו בעצמי כמה פעמים והוא התלהב ועודד אותי. למדתי להתנועע ולרקוד מולו. תופפתי באגרופיי על שק האגרוף. הרגשתי כמה אני חלש וכמה המון המון המון יש לי ללמוד. סיכמנו שכשאלכס ירגיש שאני רציני במחויבות שלי לעניין הוא יגיד לי לקנות בגדי קרטה. יצאתי לדרך. 47 שנים אחרי שהפסקתי ללכת לשיעורי הג'ודו של מוריס בשכונה ד' בבאר שבע אני חוזר ללמוד להילחם. תודה לך פרקינסון.

(לכל אלה ששאלו לאן נעלמתי בחודש האחרון – פשוט נסחפתי מאירוע לאירוע, מלמידה ללמידה, ולא ידעתי איך בדיוק לשתף בכל השפע הזה ועדיין לא ברור לי מה נכון שאשתף ומה לא ובאיזה מינון ותכיפות. אולי אכתוב פוסט על ההתלבטויות שלי ואבקש את עצתכם. בכל מקרה, תודה על ההתעניינות. אני ממש בטוב, המסע בעיצומו והוא ממשיך לרתק אותי, ויש שיפור ברור – פחות נוקשות בשרירים ופחות איטיות בתנועות).

 

 

 

 

 

הערה | פורסם ב- מאת | עם התגים , , , , | 14 תגובות

על פגיעות וקרבה

השבוע, כשהתכוננתי להנחות סדנה שמטרתה לגרום להנהלה לפעול יחד כצוות, הבנתי שמפתח חשוב ליצירת יחד איכותי ועמוק הוא העמקת הקרבה בין האנשים. קרבה היא אינטימיות. היא דורשת נכונות להיחשף, להיות אנושי ופגיע בנוכחות האחר. זה לא קל. זה מאיים. זה מביך. בסביבה ארגונית ועסקית זה עוד פחות קל. כל אחד שם נושא תפקיד פורמלי, נושא אותו כמו בגד, כמו מסיכה. אני המנהל של X ואני הסמנכ"ל של Y ואני היועץ הארגוני ואני מהכספים ואני המנכ"ל. אני צריך להיות ולהיראות חזק ויודע ובוטח. עלי להראות שהכל עובד ומתפקד היטב, שאני בשליטה. אסור שתראו את ספקותיי, חולשותיי, פגיעותי. אסור ש"תראו לי", שתציצו לי מתחת לבגד, למסיכה, לתפקיד. אבל אם לא תציצו, לא נתקרב, והיחד שלנו ישאר שטחי, אינטרסנטי, ענייני. לא עמוק, לא אישי, לא איכותי.

המצאתי להם תרגיל מביך. כזה שיכריח היחשפות והצצה ופגיעות. תרגיל משחרר. ואז, כשהמצאתי אותו, הבנתי משהו. קלטתי עוד היבט של המתנה שפרקינסון נותן לי.

כשאני רועד מולכם –  אתם "רואים לי". אני מאבד שליטה מולכם. אני פגיע, שברירי, אנושי. זה מאד אינטימי, לראות מישהו רועד מולך, לרעוד מול מישהו. אי אפשר לשמור כך על פוזה של שליטה. גם כשאני עומד כמנחה או מרצה, כאיש מקצוע, ורועד מולכם – אני חשוף. ניסיתי להסתיר זאת כדי לא להיות פגיע. ועכשיו, כשהפסקתי להסתיר, כשאני חשוף, נפתח לי חופש. (כעת, תוך כדי הכתיבה, אני שם לב ש"חופש" ו"חשוף" זה אותן אותיות). אני לא צריך להתאמץ ליצור קירבה. ידי הרועדת עושה זאת מעצמה, מביכה אותי ואתכם, חושפת אותנו יחד לשבריריותנו האנושית, פותחת לנו פתח להתקרב, להתחבר, לחמול, לסמוך, להיות צוות.

.כאן אני יושב בפאנל שמדבר מול קהל של סטארטאפיסטים על שקיפות. קל לראות כמה אני נוקשה ואטי בתנועותיי. ממש קשה לי לצפות בזה. אני כל כך חשוף בשבריריותי ובאטיותי. אני מתחיל לדבר בדקה 13:30

פורסם בקטגוריה חוויות, תובנות | עם התגים , , , | 6 תגובות

כשהגוף רוקד פרקינסון עוזב

אלכס קרטן מלמד ומוכיח לי, פעמיים בשבוע, שהפרקינסון עוזב כשהגוף נכנס לקצב ורוקד. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. אני רוקד בבית כל בוקר, לפעמים ג'אז, לפעמים רוק, לפעמים קלאסי ולפעמים מוזיקת עולם. לא תמיד קל לי לתת לקצב לשחרר את הגוף מהתקיעות והנוקשות הפרקינסונית, אבל תמיד מגיעים רגעי שחרור מבורכים שמחייכים אותי לגמרי.

אלכס אמר לי לשרוק מנגינות כשאני הולך וללכת בקצב שלהן. אני עושה זאת ולפעמים הגוף לא סתם הולך בקצב, הוא מתחיל לקפץ, לדלג ולרקוד. באמצע הרחוב. מעצמו. זה מלהיב וזה מבהיל. מה יחשבו עלי העוברים והשבים, זה לא מגוחך ופאתטי? (ואלכס אמר, "אתה חושב שאתה נראה פחות פאתטי בהליכה הפרקינסונית והרועדת שלך?")

ואתמול לורה העלתה לפייסבוק סרטון של מישהו הולך-רוקד ברחובות ניו יורק וממליץ על זה כדרך חדשה לעשות כושר. העליתי את זה גם ושאלתי אם להעז גם. (ממתי אני צריך רשות בעצם? מסתבר שאני צריך…) קבלתי עידוד והתחשק לי מאד.

אז הבוקר, עם רחלי בחוף הצוק (עוד לא בלב תל אביב, לאט לאט…), רקדתי חצי שעה. היה די ריק. אבל מדי פעם עברו אנשים. חייכו וחייכתי. שמחו ושמחתי. ורקדתי ורקדתי. רחלי מדטה. וכשסיימה – צילמה.

וכך אני נראה רוקד

 

מאוחר יותר טיילנו לשוק הפשפשים והגוף נעשה נוקשה וכואב ומתסכל כל כך. כשחזרנו, ליד הטיילת על גבול יפו, רחליהציעה שארקוד. שמתי אוזניות ורקדתי חזרה לאוטו. מכוניות חלפו על פניי, אנשים בטיילת ראו אותי. ואני נתתי לגופי להתמלא באליס אין צ'יינס אנפלאגד ורקדתי בשמחה.

מישהו מכם ראה אותי? ראיתם איך הפרקינסון עזב?

פורסם בקטגוריה חוויות | עם התגים , , , | 8 תגובות

מה קרה מאז ש"יצאתי מהארון"

1794532_10152228831467778_693492999_n

צולם ע"י נילי לוביץ-דרבי

חברים יקרים, תודה שאתם שם בשבילי. זה נותן לי כח ועושה הבדל.

חשבתי שנכון יהיה לעדכן אתכם על התפתחות המסע מעת לעת. אז הנה עדכון ראשון. הוא ארוך יחסית, אני מקווה שהבאים יהיו קצרים יותר.

בעשרים לינואר פרסמתי בפייסבוק את העובדה שאובחנתי עם פרקינסון ואת הבחירה שלי לא לקבל את גזר הדין שאומר שזו מחלה שאין לה מרפא – הבחירה לצאת למסע ריפוי והחלמה. קבלתי עשרות תגובות מרגשות שחיממו את ליבי, נתנו לי כח וכללו עשרות המלצות וכיווני פעולה מעניינים שיכולים לסייע לי להתרפא.

המסע שלי התחיל ביולי בנסיעה לקליפורניה שם פגשתי "במקרה" רופא יוצא דופן שפיתח תוסף תזונה שנועד לרפא פרקינסון. מאז אני לוקח יום יום את תוסף התזונה הזה ועוד אחרים שהוא המליץ לי עליהם (שכוללים 2400 מ"ג אומגה 3). מאז שאני לוקח אותם חלה הפחתה ברורה בתכיפות הרעידות בידי ובעוצמתן. מצד שני לאורך החודשים האחרונים הנוקשות בשרירי הגב והידיים שלי גברה וכך גם האיטיות בתנועות שלי. אם בהתחלה הסימפטום הכי מציק שחוויתי היה רעידות ביד ימין, הרי שלאחרונה הסימפטום שהציק לי יותר הוא נוקשות ואיטיות.

האתגר הגדול ביותר שהתמודדתי איתו מתחילת צאתי למסע הוא האתגר המנטלי. הידיעה שכל עולם הרפואה משוכנע שאין דרך לרפא פרקינסון והעובדה שבחיפושיי באינטרנט לא גיליתי אף אחד שטוען שריפא עצמו או אחרים גרמה לי רגעים רבים של ספק ושל חוסר בטחון – האם באמת אצליח למצוא מרפא, או שאולי אני משלה את עצמי ושזה אף יגרום לכך שמצבי יחמיר?

בחרתי לא להקשיב לספקות ואף המצאתי לעצמי דיאגנוזה חדשה  – TPS שמשמעותו – Temporary Parkinsons Symptoms . זו דיאגנוזה ששונה מהדיאגנוזה הרווחת שבמונחים שלי נקראת PPPS שמשמעותו Permanent & Prrogressive Parkinsons Symptoms . אין לי הוכחה שהדיאגנוזה שלי נכונה ושהסימפטומים שלי הם זמניים. זו רק אמונה והחלטה. המסע שלי הוא בפועל מסע לחיפוש אחרי אנשים/שיטות/ אמצעים/כלים שיעזרו לי להוכיח שהסימפטומים שלי הם אכן זמניים.

דברים משמעותיים קרו מאז הפרסום בפייסבוק ובעיקר כתוצאה מההמלצות והעזרה שקיבלתי מאנשים שונים בעקבותיו.

הראשון – השתחררתי בבת אחת מהפחד שידעו שיש לי פרקינסון ומהפחד שידעו שהחלטתי להתרפא. השחרור הזה הקל עלי בצורה מדהימה – אני יכול לדבר עם אנשים על מצבי, לשתף אותם במה שקורה לי, להתבדח איתם, לרעוד מולם, להתרגש איתם – זה חופש עצום. אחרי שספרתי על כך לאחד מלקוחותיי הוא אמר לי שנעלמה לי הבהלה מהעיניים. אני מרגיש שהבהלה נעלמה לא רק מעיניי אלא מכל הגוף שלי. הבהלה מכך שיידעו על מצבי החריפה מאד את מצבי, ומאז שהיא נעלמה מצבי השתפר.

הדבר השני שקרה – זה שחברה, לימור ברק, סיפרה לי על מאניטול, תחליף סוכר טבעי שחוקרים מאוניברסיטת תל אביב גילו לאחרונה שהוא מצליח לפרוץ את מחסום דם-מוח – אחד החסמים העיקריים לטיפול תרופתי בפרקינסון. החוקרים גילו בניסויים על עכברים עם פרקינסון שמאניטול משפר את מצבם שיפור דרמטי. המידע הזה נסך בי תקווה גדולה. התכוונתי להתחיל להשתמש במאניטול בעצמי, לאחר שחברה ואשת מקצוע בדקה עבורי את הסיכונים שכרוכים בכך ושוכנעתי שאין בכך סיכון. חבר הביא לי את המאניטול מארה"ב אך החלטתי בינתיים לשמור אותו כאופציה להמשך מסיבות שיפורטו.

הדבר השלישי שקרה, והוא המשמעותי ביותר – זה שרן הורודי, אסנת ידגר ועוד חברים המליצו לי לפגוש את אלכס קרטן. אלכס, שפיתח שיטה בשם ג'יירו קינטיקס, טיפל בי בגב לפני קרוב לעשרים שנה וידעתי שהוא מתמחה בחמש עשרה השנים האחרונות בעבודה עם אנשים עם בפרקינסון. נמנעתי מלפנות אליו עד כה מתוך הנחה שגם הוא מתמחה בהקלה על הסימפטומים בלבד ולא בריפוי מהם. אך משה גרינברג, חבר יקר, התעקש שאקבע פגישה עם אלכס, עשיתי זאת והופתעתי מאד: אלכס אמנם לא הבטיח לי שאתרפא מפרקינסון אך פתח בפני דרך התייחסות חדשה לגמרי לפרקינסון, לגופי, ולמצבי. אני פוגש את אלכס פעמיים בשבוע לשיעורים מרתקים שכוללים ריקוד, הקשבה לגוף, נשימות, איגרוף, ושיחות עמוקות ומרגשות. בכל מפגש איתו אני לומד להכיר את עצמי ואת גופי, את האפשרויות והמגבלות שלי ואת הדרכים שבהן אני יכול לפרוץ את גבולותיי. ואני אכן פורץ אותם. הגוף שלי, ידיי ורגליי, מגיעים לטווחי תנועה שחשבתי שכבר לא אגיע אליהם יותר. הגו שלי משתחרר, מגוון הבעות הפנים שלי גדל, השמחה והחיוניות חוזרים אלי ואל גופי, וההליכה שלי יותר נמרצת וקלילה. השיעורים תורמים תרומה גדולה מאד לעבודה שלי עם לקוחות – גם בליווי האישי ובמיוחד בהנחיית קבוצות. כשיעורי בית, אני רוקד כל בוקר חצי שעה ואני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב.

בפגישת האבחון הראשונה שלי אצל אלכס הוא אמר לי "מה שאני רואה אצלך, שמוליק, זה שמונים אחוז בהלה וחרדה ועשרים אחוז פרקינסון. אתה לא נושם מרוב בהלה, זה גורם לסרעפת שלך להיות תקועה, וכל השרירים שלך בגב, בכתפיים ובידיים מתאימים עצמם לסרעפת התקועה. אנחנו נתחיל לשחרר את הגוף שלך מהבהלה והחרדה ואחרי זה נטפל בפרקינסון". אלכס אמר שזו לא חרדה שנובעת מהפרקינסון, אלא בהלה וחרדה שהולכות איתי כבר שנים ושהפרקינסון התלבש עליהן. הבנתי היטב על מה הוא מדבר. אני מכיר את החרדה הזו שמלווה אותי זמן רב. אמרתי לו "אם בעבודה איתך אני אצליח לשחרר את עצמי מהחרדה הזו – אז אני מודה לאלוהים על הפרקינסון". וזה מה שקורה. העבודה עם אלכס משחררת אותי מהבהלה והחרדה. אני מרגיש שהזמנתי אלי את הפרקינסון כדי שיעיר אותי וידחוף אותי להקשיב לגוף שלי, ליהנות ממנו וליהנות מהחיים. לאורך עשרות שנים שמעתי ממטפלים רבים שטיפלו בכאבי הגב שלי שהבעיה שלי היא שאני מבלה את רוב זמני בראש ושוכח שיש לי גוף. שאני לא מקשיב לגוף שלי ושאני מזניח אותו. תמיד ידעתי שהם צודקים ותמיד התחלתי להקשיב לגוף ולהתייחס אליו בזמן התקפי כאב אך כשהכאבים חלפו – חזרתי לסורי ולעיסוק במחשבות שלי, ברעיונות שלי ובעבודה שלי. ברור לי כרגע שהפרקינסון אומר לי : "אם לא תתחיל לחיות חיים מלאים, מאוזנים, שבהם כל הגוף שלך משתתף – הפרקינסוניות שלך תלך ותחמיר. אתה תהיה נוקשה יותר, איטי יותר, רועד יותר, מקובע יותר, מת יותר". הפרקינסון הוא קריאה אחרונה בשבילי לחיות. ליהנות. להרגיש טוב בגופי. אלכס מלמד אותי איך לעשות את זה ואני נענה בשמחה. באחד השיעורים האחרונים אמרתי לאלכס "תדע לך שאם מישהו יגיע אלי עכשיו ויגיד לי שיש לו גלולה שתעלים בבת אחת את הפרקינסון, אגיד לו לחזור אלי מאוחר יותר, אחרי שאסיים את העבודה החשובה שאני עושה עם אלכס, ועם גופי". התכוונתי לזה, אבל לא ידעתי כמה מהר אצטרך להעמיד במבחן את האמירה הזו….

כי…. ניצן פלס, חבר מהפייסבוק, כתב לי שהוא לא מבין בפרקינסון אבל הוא מעולה בחיפושים באינטרנט ושהוא מוכן לעזור לי במחקר. ביקשתי שיחפש עבורי מקרים או עדויות של אנשים שריפאו עצמם או אחרים מפרקינסון. אמרתי לו שלא מצאתי אף עדות כזו. הוא חזר אלי ואמר שאני לא יודע לחפש. הוא הפנה אותי לשני אתרים : אחד, של Howard Shifke  שריפא עצמו מפרקינסון ללא תרופות באמצעות תרגילי צ'יקונג רפואי שמבוססים על עקרונות של הרפואה הסינית, ובנוסף באמצעות תזונה, מדיטציה וחשיבה חיובית. היום, כך הוא טוען, הווארד נטול סימפטומים לגמרי (כבר כמה שנים) והוא מלמד אחרים איך לעשות זאת בעצמם. הוא כתב בלוג מפורט שמתאר את כל התהליך שהוא עבר ונדהמתי לראות שמה שהניע אותו זה בדיוק מה שמניע אותי – האמונה הברורה שלמרות מה שהרפואה אומרת ניתן להחלים מפרקינסון, ושאין לקבל את גזר הדין הזה. המתכון שהוא מציג לריפוי מלא מפרקינסון נראה לי ממשי ואני שומר אותו, כמו את הגלולה הדמיונית עליה דברתי עם אלכס, לאחרי שאשלים את מה שיש לי ללמוד עם אלכס. אני מעריך שזה ייקח לא מעט זמן, יש לי סבלנות ואני לא אתפלא אם בסוף התהליך עם אלכס אני אגלה שממילא הרוב הגדול של הסימפטומים כבר נעלם לגמרי.

האתר השני שאליו הפנה אותי ניצן הדהים אותי אף יותר. האתר, הוא תוצר של עבודה ומחקר שעשתה קבוצת רופאים שמתמחה ברפואה סינית, עבודה שנעשית מאז 1998, עם מספר גדול של אנשים עם פרקינסון שרבים מהם נרפאו לחלוטין. הרופאה המובילה את הקבוצה הזו, Dr. JANICE WALTON-HADLOCK כתבה ופרסמה מספר ספרים, שמכילים הדרכה כיצד לרפא את עצמך. הנחת היסוד העומדת בבסיס העבודה שלהם היא שפרקינסון ניתן לריפוי. גם הם וגם האנשים שנעזרו בהם מאמינים באמונה הבסיסית שלי. קשה לי לתאר איזו תחושה נהדרת זו בשבילי לגלות ולהבין שאני לא לבד. שאני לא צועד במסע הזה יחידי עם האמונה המוזרה הזו. לא רק שיש אחרים ששותפים לאמונה שלי שאפשר להחלים – אלא שיש אחרים שהחלימו בפועל ממש. ולא רק זה אלא שכל מי שרוצה יכול ללמוד את הדרך שלהם.

אחד הדברים המעניינים ביותר שהם כתבו, דבר שחשדתי בו בעצמי כבר בתחילת הדרך, הוא שכל מי שהחלים מפרקינסון וחזר לנוירולוג שלו לקבל אישור על כך, קיבל אמנם אישור שאין לו פרקינסון אך נאמר לו שהייתה טעות בדיאגנוזה המקורית ושלא היה לו כלל פרקינסון. זה אומר שהפרדיגמה הנוכחית בקשר לפרקינסון היא בלתי ניתנת לערעור – היא אומרת שאי אפשר להחלים מפרקינסון, ואם יש מישהו שהחלים סימן שלא היה לו פרקינסון. ממש מילכוד 22.

אז לא רק שמצאתי את אלכס, מצאתי גם שתי "גלולות" אפשריות, האתרים האלה. ואני לא ממהר להשתמש בהן. אני ממשיך בשיעורים עם אלכס וכשארגיש מחובר מספיק לגופי ובטוח מספיק שגם אחרי שאחלים לא אחזור לסורי אבחר באיזו מהן להשתמש.

תובנה אחרונה : למילים בהן אני בוחר להשתמש ביחס לפרקינסון יש כח רב : לפני כמה חודשים הפסקתי לומר שאני חולה פרקינסון, והתחלתי לומר שיש לי פרקינסון או שאובחנתי עם פרקינסון. היום אני מעדיף לומר שיש לי סימפטומים של פרקינסון. ברור לי שאני לא חולה ושמה שיש לי זו לא מחלה. מיום ליום מתחזקת בי התחושה שמה שיש לי זו מתנה.

זה ועוד – חלק מהאנשים אמרו לי שעלי להילחם בפרקינסון, ושעלי לנצח אותו. לא אהבתי את הדימוי הזה. לא מצא חן בעיני לחשוב על פרקינסון כעל אויב. למרות זאת כשבאחד השיעורים האחרונים אלכס אמר לי "אתה תנצח אותו", השבתי לו בלי היסוס "ברור שאני אנצח אותו". בדרך הביתה הציקה לי המילה הזו – לנצח. אבל אז הבנתי שהפרקינסון הוא מורה שלי, וככזה הוא ישמח שאנצח אותו. הפרקינסון, כמו מורה לקרטה או מורה לשח, יעשה הכל כדי שהתלמיד שלו לא ינצח אותו בקלות, אבל ישמח ויהיה גאה אם התלמיד ינצח אותו בסופו של דבר. כך אני תופס את הפרקינסון כעת : מורה קשוח שיעשה את הכל כדי שאלמד לחיות וליהנות מחיי באופן מלא, וכשזה יקרה, הוא, המורה, ילך לדרכו מוגשם ושמח.

סליחה שהעדכון ארוך כל כך. אשמח להתייחסות מכם.
תודה,
שמוליק

פורסם בקטגוריה חוויות, לינקים, עדכונים, קשיים, תובנות | עם התגים , , | 69 תגובות