אף אחד לא ביקר בעתיד שלי

אסטרולוגית בחנה את מפת הלידה שלי לבקשת מישהו שאני חשוב לו. הקשבתי להקלטת דבריה. היא אמרה הרבה דברים יפים על כח הרצון והאופטימיות שלי, וחזרה שוב ושוב על האמירה "כמובן שאי אפשר להחלים מזה" וגם ניבאה שמצבי יוחמר בהמשך. הפסקתי להקשיב להקלטה. כעסתי מאד. לא עליה. זה מה שהיא מוכרת למי שמעונין לקנות – נבואות. זה גם מה שהנוירולוג מוכר למי שמעונין לקנות – דיאגנוזות סטטיסטיות שמנבאות עתיד. זה גם מה שאני ואחרים קונים בהשתוקקות גדולה – אמירות שיספקו לנו ודאות לגבי העתיד, כדי לעמעם את חוסר הודאות, כדי שנוכל להיערך לבלתי נמנע.

וכך אנחנו סוגרים לעצמנו את הדלת מפני הלא נודע ומתנחמים בתחושת הודאות – "אה, זה פרקינסון…", "אין מה לעשות", "נלמד לחיות עם זה", "נקווה שהרפואה תמצא לזה תרופה". ואלה שסביבנו קונים את זה גם, ומוכרים לנו את זה בחזרה, במבטים חומלים, באמירות מנחמות, בכוונה אמיתית לעודד את רוחנו. הם "יודעים" את העתיד הצפוי לנו – לא נוכל להחלים, מצבנו יידרדר, ככה זה. כאילו שהם ביקרו בעתיד שלנו וראו מה קורה לנו שם.

זה מה שהכעיס אותי לפני שנה וחצי כשיצאתי מהנוירולוג ושלשום כששמעתי את האסטרולוגית. הם דיברו כאילו שהם ביקרו בעתיד שלי. אבל אף אחד לא ביקר בו. הסטטיסטיקות, הדיאגנוזות, הכוכבים והמזלות מצביעים על פוטנציאלים ועל הסתברויות – "לאור העבר, זה מה שסביר להניח שיקרה בעתיד". זה לא אומר שזה מה שיקרה בעתיד, רק שזה מה שסביר להניח שיקרה. אם אקנה את זה שזה מה שיקרה בוודאות – ההווה שלי ייראה אחרת לגמרי, הווה של חוסר ברירה. אם אזכור שזו רק הסתברות – תהיה לי יכולת לבחור, בהווה, בכל רגע נתון, האם להיערך לאי החלמה או להחלמה. אז אני מתעקש להשאיר לעצמי את חופש הבחירה, ואני בוחר להחלים. ואני מסרב להקשיב לכל מי שמתיימר לייצג את העתיד שלי על סמך העבר. הקול הזה, שמתיימר לדעת שאין לי סיכוי להחלים, קיים גם בתוכי. הוא משמיע לי ספקות לגלגניים ומייאשים בכל פעם שהיד רועדת והכתפיים נוקשות. ואני מסרב להקשיב גם לו, שוב ושוב ושוב.

זו המלחמה העיקרית שלי. לבחור להחלים ולבטוח בכך שאחלים. ליצור את העתיד שאליו אני צועד ולא להיות קורבן של נבואות סטטיסטיות.

לפני מספר שנים, אצל חבר יקר שלי התגלה גידול סרטני קשה בראש. הרופאים אמרו לו שיש לו אחוז אחד לחיות. הוא אמר לעצמו ולהם, "האחוז הבודד הזה הוא המאה אחוז שלי". הוא מיקד את כל כולו בסדק שהאחוז הזה יצר בחומה שניצבה מולו והצליח לעבור דרכו. גם אם לא היה מצליח לעבור, הבחירה להתמקד בסדק ולא להיבהל מהקיר נתנה לו הווה אחר, מאתגר ומלא חיים. כך גם העתיד שניבאו לפרופ' רפי אלדור, כשאבחנו אצלו פרקינסון היה מבהיל מאד. אבל הוא לא נבהל, הוא למד אצל אלכס, בחר ללחום, ותראו אותו רוקד להפליא היום.

ואם אתם רוצים לדעת מה שלומי, אז שלומי מצוין, תודה. מצבי הולך ומשתפר במידה ניכרת. אנשים סביבי רואים את השיפור ומציינים זאת בהתלהבות. אני רואה את השיפור ושמח, וגם רואה כמה עוד יש להשתפר. גם אלכס קרטן וגם אבי גרינברג רואים את השיפור, מציינים זאת ודוחפים אותי לא לנוח על זרי הדפנה אלא להגביר את הלחימה ואת ההקשבה לגוף.

התגליות, התובנות, הלמידה – מרתקות ומופלאות. אני כל כך שמח שזכיתי במסע הזה. חיי היו משעממים יותר בלעדיו.

לאחרונה התבקשתי להרצות על המסע שלי בפני קהלים שונים. אלה הרצאות שמרגשות אותי מאד. אני מרצה מנוסה, שמשתדל להיות מדויק ודידקטי. אבל כאן אני נדרש לשכוח מהדידקטיות ופשוט לשתף, לספר את סיפורי כפי שהוא ולתת לשומעים להתחבר ולקחת מה שנכון להם. זו חוויה חדשה עבורי, להיות כל כך חשוף ופגיע. מדי פעם מגיע רגע בהרצאה שאני בדמעות, וכך גם חלק מהשומעים. לא דמעות של עצב או רחמים, דמעות של התרגשות והכרת תודה.

סליחה שאני כותב כאן לעיתים רחוקות מדי. זה לא בגלל שאין על מה, יש המון. ממש המון. אבל משהו עוצר אותי מלכתוב. אולי זה הצורך ללחום ולהקשיב לגופי, לחזר אחריו ולאהוב אותו (כמו שאלכס ממליץ לי), ולא לרוץ ולספר לחבר'ה. אז סליחה. אשתדל לכתוב פעם בחודש לפחות.

תודה לכם.